כמו אבודים על אי בודד, שטף אותנו שוב שיח חינוכי נוסף, הפעם בעניין הצעות שר החינוך לבטל חלק מבחינות הבגרות במקצועות ההומניים, וספציפית את הבגרות בהיסטוריה. מסתבר שלנוכח בעיות הקיום שלנו, אין לנו זמן להתעמק ב"זוטות" מעין אלו. והנה, גל של פרופסורים כבר מזהיר כי "ביטול מבחן בגרות בהיסטוריה פירושו ביטול המקצוע", ומה יהיה עלינו ועל המעט שאנחנו יודעים על עברנו? מסביבנו ים מדינות עולם שלישי, ואין לנו מידע על הנעשה בעולם החיצון.
הדיון על מבחנים סטנדרטיים, כלומר ארציים, שמעמידים סטנדרט אחד לכל בתי הספר, הוא דיון כלל עולמי. אבל ההבדל בין ישראל למדינות אחרות בהן מתקיים הדיון הוא עמוק בעוד שכלל מדינות המערב ערכו רפורמות גדולות בתחום זה בשנות ה-80 וה-90 בישראל נשארה מערכת החינוך באותה מתכונת בה היא פועלת משנת 1953! זו מערכת ממשלתית, ריכוזית, שהביורוקרטיה שלה תפחה ותפחה עד שבתי הספר נחנקו ורוב היכולות שלהם דוכאו. היקף השעות שלומדים נקבע מלמעלה, המורים אינם מועסקים כלל בבתי הספר אלא על ידי הממשלה, תכניות הלימודים מוכתבות מלמעלה עם פיקוח על כל שאלה שכתובה בהן, ההורים אינם נושאים בשום אחריות בבתי הספר אז הם יכולים רק להתלונן, ועל הערכה פנימית של בתי הספר את עצמם מי שמע בכלל?
קחו למשל את קנדה או פינלנד
אחת לזמן מה נוחתת אצלנו על האי אוניה עם משלחת מקנדה או פינלנד, והם, בנימוס האופייני, מחמיאים לנו על ההישגי העבר ועל השמש שלנו, אבל פה ושם תוהים: "אתם מודעים לכך שהאי שלכם שוקע?". ואנחנו חושבים לעצמנו - איך זה יכול לשקוע? הרי רק בשנה שעברה קיבל מישהו משלנו פרס נובל, וגם מכרנו את "ווייז".
אז הקנדים מסבירים שהעולם החדש מחייב שינוי עמוק בתפיסת החינוך. בקנדה התלמידים באים בשמחה ללמוד, כי די מעניין להם בבית הספר וזה הבסיס לפיתוח כישורים מתאימים כמו סקרנות, יצירתיות ועבודת צוות. הפינים מספרים שמאז שהם העבירו לבתי הספר את האחריות להעסקת המורים ואת תכנון ההוראה, הפכו בתי הספר לחממות פיתוח שמושכות אליהן מורים טובים, ולכן כיום, על כל משרת מורה עומדים לפחות עשרה אנשים בתור. הם מסבירים שבתי ספר כאלה כמעט לא צריכים מבחני בגרות, כי יש להם תכניות פנימיות מצוינות, ובסופו של דבר התלמידים שלהם מבינים טוב יותר - גם את ההיסטוריה.
כשאנחנו מקשיבים להם, משהו בתוכנו יודע שהם צודקים - אבל מצד שני, הרי אנחנו לא פראיירים ולא מתאים לנו לתת אמון בבתי ספר שיובילו מהפכות. חוץ מזה, אנחנו אומרים להם שקודם ילכו למכללות להוראה, לראות במי הם רוצים לתת אמון. "יש לכם 60 מוסדות להכשרת מורים?", שואל בתדהמה הפיני. "הרי זה גם יקר וגם מוריד את הרמה... אצלנו בפינלנד יש רק שמונה אקדמיות להכשרת מורים". בשלב הזה אנחנו מבינים עד כמה המרחק בינינו לבינם גדול, ובסתר לבנו אנחנו מקווים שהם יעלו מהר על האניה. הרי אם מישהו יעז להוציא לפועל רבע מהרעיונות הנועזים שלהם, תהיה פה שביתה איומה וקמפיין ענק להצלת הילדים שלנו מטביעה בטוחה. אנחנו מעדיפים להישאר כאן עם מבחני הבגרות שלנו והשמש שלנו, והעיקר ששנת הלימודים תיפתח גם השנה ללא תקלות. עם על אי בודד ישכון.
אורן יהי שלום הוא מנכ"ל תנועת "חינוך ישראלי"
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il