איפה נהיה כשישחררו את רוצחי משפחת פוגל?

מרטין נימלר, כומר פרוטסטנטי גרמני ואחד המתנגדים הידועים למשטר הנאצי, כתב שיר ידוע על הלך הרוח בקרב הגרמנים באותה תקופה: "בהתחלה הם באו לקחת את היהודים, ואני לא הרמתי קול, כי לא הייתי יהודי. / אז הם באו לקחת את הקומוניסטים, ואני לא הרמתי קול, כי לא הייתי קומוניסט. / אז הם באו לקחת את אנשי האיגוד המקצועי, ואני לא הרמתי קול, כי לא הייתי איש האיגוד המקצועי. / ואז הם באו לקחת אותי, ולא נשאר עוד איש, שיוכל להרים את קולו למעני".

אתמול (רביעי) לפנות בוקר שוחררו 26 מחבלים מבתי הכלא הישראליים, במסגרת הניסיון המתמשך להושיב את הפלסטינים לשיחות על הא ועל דא, שאולי יובילו מתישהו למשהו. בינתיים, הלב שוב נחמץ. פעם אחר פעם אחר פעם, ממשלות ישראל נכנעות לטרור התודעתי שכופה עליהן לשחרר את מי שמרצים את עונשם בגין רצח ועבירות דומות. הסרט הוא סרט נע. התסריט ידוע מראש, ראשי הממשלה משתנים, הארגון שדורש את השחרור משתנה, המחבלים המשוחררים משתנים, המשפחות השכולות משתנות, אבל הגורל - נותר אכזרי, כתמיד.

בעסקת ג'יבריל ב-1985 שוחררו ג'יבריל רג'וב, אחמד יאסין ועוד. אך אסיר אחר ששוחרר באותה עסקה תופס את העין בהקשר של היום הוא דווקא מחמד סולימאן אל זקי ששוחרר באותו יום במאי 1985. 14 שנים קודם לכן, הוא רצח את ילדי משפחת ארויו: האב רוברט, האם פריטי והילדים דניאל מרק בן ה-7 ואביגיל בת ה-5, ששבו מטיול באזור נח"ל ים. בעוברם בכביש הראשי מצפון לעיר עזה, ליד מפעל המשקאות "סבן-אפ", יידה נער פלסטיני בן 16 רימון יד דרך חלון המכונית למושב האחורי שבו ישבו הילדים ואמם.‏ מהפיצוץ נהרגה אביגיל, מרק נפצע אנושות ונפטר בבית החולים והאם נפצעה באורח קשה בכל גופה, נזקקה לשיקום ממושך ונותרה נכה. זו הייתה אחת התמונות הרבות שליוו בוודאי את עסקת ג'יבריל בקרב מתנגדיה. הרוצח יצא לחופשי, המשפחה נותרה בצל השכול.

מעסקת טננבאום ב-2004, זכור בעיקר שחררם של עבד אל-כרים עובייד ומוסטפא דיראני, אבל ראוי להזכיר גם את שאר הרוצחים שיצאו לחופשי, בין השאר רוצחיהם של ירון ואפי(אפרת) אונגר, שנורו למוות ברכבם, והותירו את בניהם ישי ודביר יתומים מאב ומאם. הרוצחים יצאו לחופשי, המשפחות נותרו בצל השכול. בעסקה האחרונה, עסקת שליט, שוחררו למעלה מאלף מחבלים, בין השאר גם ממתכנני הפיגוע במסעדת סבארו בירושלים, בו נהרגו שמונה מבני משפחת סחיווסורדר. גם מתכנני הפיגוע במלון פארק בנתניה שוחררו, וכך גם גם רוצחיו של חברי, אביחי לוי הי"ד. המשפחות נותרו בצל השכול.

וככה הגענו למצב שבו ביום שני השבוע, המשפחות המובילות את המאבק הן משפחות טובול וברומברג, שיקיריהן נרצחו "לפני הסכמי אוסלו". כן, על רצח יהודים חלה התיישנות, מסתבר. הממשלות ממשיכות לשחרר, בפעימות, גל של מחבלים אחר גל של מחבלים, והמשפחות נותרות בצל השכול. כל פעם יש איזה אתוס חשוב שלמענו ראוי שהמשפחות יקריבו את הידיעה שהרוצח של יקיריהן אינו מסתובב חופשי. פעם זה במסגרת חילופי שבויים, פעם זה בשביל השבת גופות, פעם כדי להשיב את "הבן של המדינה" ופעם זה בשביל לדבר על שלום, מחווה קטנה, אבחת יד ממש.

וככה, בכל גל, עוד משפחה עוזבת את מעגל המתנגדים לשחרור מחבלים ועוברת למעגל המיואשים מהמאבק. המדינה הרי תמיד תעדיף עיקרון אחר על פניהם. במאקרו, תמיד יש אינטרס דחוף יותר, במיקרו אין דבר חשוב יותר מזה.
בפראפרזה על שירו של נימלר: כששיחררו את רוצחי משפחת אונגר, לא הרמתי קול, כי אלו לא היו הקרובים שלי. כששיחררו את רוצחי משפחת סחיווסחורדר בכיתי, אך הסכמתי - כדי להשיב את החייל של המדינה. כשהם שיחררו את רוצחיו של ברומברג הרמתי את קולי, בידיעה שההחלטה כבר נפלה. איפה אהיה ביום שישחררו את רוצחי משפחת פוגל?

עקיבא לם הוא סטודנט לתקשורת ומדע המדינה וסגן יו"ר תא הליכוד באוניברסיטת בר אילן