ישראל מפספסת את הרכבת לעתיד

איפה אתה רוצה להיות יחסית לרכבת הנוסעת? לצפות בה מצדי המסילה, לשבת באחד הקרונות - או להיות אחד הנהגים בקטר? הרכבת תיסע בכל מקרה. אולי זו לא המטאפורה המוצלחת ביותר בימים אלה של סכסוכי רכבות, אבל אין מתאימה ממנה לתיאור הדילמה החשובה שבפניה ניצבה לאחרונה ממשלת ישראל - ונראה שכבר הכריעה והחליטה להישאר ולצפות ברכבת מהצד.

כפי שפורסם ביום חמישי האחרון בוואלה!, ממשלת ישראל צפויה להודיע השבוע לאיחוד האירופי כי החליטה לא להצטרף לתכנית היוקרתית של האיחוד האירופי, "אופק 2020". התכנית כוללת תמיכה נרחבת במחקר ופיתוח מהשורה הראשונה בתחומי מדע וטכנולוגיה שונים, תוך חיזוק וקידום קשרים משמעותיים בין מוסדות ומכוני מחקר, מדענים ומהנדסים מובילים בתחומם מכל רחבי אירופה. התכנית מיועדת למדינות האיחוד, וישראל היא המדינה היחידה שאינה אירופית הזכאית להצטרף אליה.

למרות שהכספים שיושקעו בתכנית הזו במהלך שש השנים הקרובות נמדדים במיליארדים, השלכותיה רחוקות מלהסתכם במישור הכלכלי בלבד. המענקים שיוענקו לחוקרים ולמוסדות במדינות השותפות יאפשרו חשיבה והתפתחות מואצת וחדשנית בכל הסוגיות המעסיקות את המין האנושי: איכות הסביבה והתמודדות עם שינויים אקלימיים; זמינות משאבי חומר ואנרגיה; ביטחון תזונתי וקידום בריאות האדם; הרחבת היכולת התקשורתית והתחבורה; פיתוח תעשייה ירוקה וזמינה לכל והתמודדות עם סוגיות של חברה אנושית שתוחלת חייה הולכת ומארכת - וזו רשימה חלקית בלבד.

חשוב גם לזכור שלמרות שמדובר בתכנית אירופית, הרי שמעצם מהותם, המדע והטכנולוגיה אינם תחומים בגבולות גיאוגרפיים כאלה או אחרים. בין אם הם מתחרים ביניהם על זכות הראשונים בהגעה לתגלית או פיתוח חדשים ובין אם הם עוסקים בכך בשיתוף פעולה מלא - ההתקדמות וההצלחה הן בעת ובעונה אחת יחידניות וקהילתיות: חוקרים היושבים ברחובות, בחיפה ובבאר-שבע עוסקים בחילופי ידע, בפיתוח הבנה ובעשייה עם עמיתיהם בסרן, בפריז, במינכן, בבוסטון ובסן-פרנסיסקו. לכן, למרות שמדובר בתכנית אירופית, כל מוסד או קבוצת מחקר משמעותית בעולם מקושרת ישירות ובאופן תלוי עם מכונים וחוקרים במקומות אחרים, ומכאן שמדובר בכרטיס כניסה יוקרתי לחזית העשייה המדעית-טכנולוגית העולמית. אבל כדי להיות חלק מהחזית הזו, צריך הכרה, תמיכה - והרבה מאוד כסף. את אלה נותנת, בין השאר, השייכות לתכנית.

עכשיו תחשבו שוב על הרכבת. הצטרפות לתכנית האירופית משמעותה זכייה בפוטנציאל להיות אחד הנהגים בקטר. היא תאפשר את הרחבת התשתיות, הידע והעשייה של מדינת ישראל, תוך חיזוק מעמדנו כמדינה מדעית-טכנולוגית מתקדמת, חושבת ויצירתית, שעיקר כוחה בהון האנושי המצוין שלה. הימנעות מהצטרפות לתכנית כזו, פירושה, במקרה האופטימי ביותר, התפשרות על ישיבה באחד הקרונות האחרונים של הרכבת, או במקרה היותר גרוע - לא להיות על הרכבת בכלל. ישראל החליטה לא להצטרף לתכנית, כי הצטרפות כזו מאלצת אותה להסכים לכך שמחקרים הנערכים מעבר לקו הירוק יוחרמו ויוצאו מהמשחק.

יש להבהיר: ההתלבטות כאן היא אמיתית, ואי אפשר לפטור אותה בהינף יד מזלזל, לא לכאן ולא לכאן. מצד אחד, ברמה העקרונית, עצם הצבתו של גבול פוליטי למחקר מדעי היא כשלעצמה לא רק מקוממת ומרגיזה, אלא עומדת בניגוד גמור למהותו של הקידום המדעי-טכנולוגי ומהווה סתירה פילוסופית ופרקטית כאחד. קידום המדע אמור להיות נטול פניות, ללא הקשרי דת, מגדר, גיל או עמדה פוליטית.

אשר לרמה הפוליטית, ללא כל קשר למיצוב הפוליטי האישי שלי, אני מאלה שמתקוממים כשקוראים לנו "מדינת אפרטהייד". אני כועסת כשמתעלמים בקלות רבה מדי מהאחריות של כל אחד מהצדדים בסכסוך הישראלי-ערבי; כשמתעלמים מהעובדה שבמכונים ובתעשיות בגדה המערבית מועסקים גם למעלה מ-5,000 פלסטינים; כשמדינות ואנשים שמעולם לא היו צריכים לחיות את המורכבות שאנו מתמודדים אתה פה מטיפים לנו; וכשאירופה ודומותיה מפגינות מוסר כפול בכל הנוגע ליחסן אלינו לעומת יחסן למדינות "סוררות" אחרות.

אבל - וזה "אבל" ענקי! - אני גם יודעת שעיקר כוחנו מצוי ביכולות המדעיות-טכנולוגיות שלנו; שחזית העשייה המדעית-טכנולוגית נמצאת בארה"ב ובאירופה (ולא, עם כל הכבוד הראוי, במקומות אחרים בעולם שהוצעו כחלופה); ושמאז תחילת הציונות, צפייה מהצד או אפילו ישיבה בקרון ממש לא הספיקו לנו - תמיד עשינו הכול כדי להיות אחד מנהגי הקטר, גם אם היה צריך לשלם על כך מחיר מקומם או כבד.

לפיכך, חשוב להבין שכך או אחרת - נשלם מחיר. השאלה היא רק, איזה מחיר נחליט שאנו משלמים, והאם נוכל לעמוד בו לטווח הארוך. כמי שרוצה לראות את מדינת ישראל כמדינה מודרנית ומובילה בכל התחומים והסוגיות שהתכנית עוסקת בהן, אני מאמינה שברמה האסטרטגית, המחיר שמדינת ישראל עלולה לשלם כתוצאה מאי-הצטרפות לתכנית "אופק 2020" יהיה הרבה יותר כבד וקשה מהמחיר שנשלם אם נצטרף אליה.

ד"ר ליאת בן דוד היא מנכ"לית קרן וולף, המעניקה פרסים למדענים ואמנים מצטיינים מהארץ ומרחבי העולם. לבלוג של ליאת בן דוד

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il