פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שיגעון משאל העם ייגמר בדם

      ישראל אינה שוויץ, ואין לה כל ניסיון במשאלי עם. אופיר פינס חרד מכך שמשאל על הסכם שלום בשילוב עם "תרבות" הדיון הישראלית יוליד שנאת חינם - ומשם הדרך קצרה לחורבן הבית

      ראשית, יש לומר: איני מאלה שבאופן קטגורי פוסלים את השימוש במשאל עם. יותר מכך, בנסיבות מסוימות הייתי אפילו יכול לתמוך בחוק משאל העם המוצע על ידי ראש הממשלה. אבל במציאות הישראלית העכשווית, זה עלול להיות מהלך שיוביל לאסון.

      העיקרון לפיו במשטר דמוקרטי הפרלמנט אמור לשקף את רצון העם ולהכריע בכל סוגיה העומדת על סדר היום אינו עיקרון קדוש בעיניי. יכולה דמוקרטיה להחליט כי בסוגיות מסוימות ההכרעה עוברת מהפרלמנט הנבחר לכלל הציבור, כי בסופו של דבר, בדמוקרטיה הציבור הוא הריבון האמיתי ולא הפרלמנט.

      יחד עם זאת, הניסיון לחוקק היום בישראל חוק משאל עם על הסכם שלום עם הרשות הפלסטינית, כמו זה שעבר השבוע בכנסת בקריאה ראשונה בתום דיון סוער, הוא מהלך לא אחראי, המגלם בתוכו בריחה מאחריות, פופוליזם ציני וסכנה שעלולה להביא אפילו לשפיכות דמים, אלימות ולקרע עמוק בעם - שמי יודע מה תהיה אחריתו.

      שד שיהיה קשה להחזיר לבקבוק

      האמת חייבת להיאמר: ישראל היא לא שוויץ. שוויץ משתמשת במשאלי עם יותר מכל מדינה אחרת בעולם, כמעט על כל נושא וכמה וכמה פעמים בשנה. לעומת זאת, לישראל אין מסורת של משאלי עם. מעולם לא ניסינו להיעזר במכשיר הזה בנושאים אחרים. בקיצור, אין לנו את הניסיון האלמנטרי הדרוש בתחום - ומהמקום הזה לקפוץ ישר אל גוב האריות, אל הכרעת המונים במקום הכי לוהט בפוליטיקה הישראלית, זו קפיצה נחשונית העלולה להסתיים בשבירת מפרקת.

      זאת ועוד, כולנו מכירים את הטמפרמנט שלנו ואת "תרבות" הדיון המאפיינת אותנו. זה דבר אחד לנהל ויכוח בממשלה או בכנסת, וזה דבר אחר לגמרי לנהל ויכוח ברחוב. כולנו יודעים שזה לא ייגמר בטוב. איך יתנהל הוויכוח בין מצדדים למתנגדים? ברור מאליו שהוא יגלוש מהר מאוד למקומות רגישים וטעונים - עד כדי עימות אלים בין יהודים לערבים שיהיה מתובל במיטב הקללות והניסוחים הגזעניים המצמררים ביותר, מאלה המוכרים לנו ממגרשי הכדורגל. בן רגע, נמצא עצמנו באיבו של עימות נוראי בין דתיים לחילונים, בין מתנחלים לאלה שגרים בתוך גבולות 67 ומתנגדים להתנחלויות, בין "מדינת יהודה" למדינת ישראל, או בטרמינולוגיה העכשווית - בין "מדינת תל אביב" ל"מדינת ירושלים".

      בקיצור, מהר מאוד עלולה לפרוץ מלחמת הכול בכול, שדה קרב של ממש בו יתעצמו כל המחלוקות ואי-ההסכמות בתוכנו ללא יכולת לשלוט בתהליך, עד כדי שנאת חינם שביכולתה להביא אותנו חלילה לחורבן הבית שעליו עמלנו כל כך הרבה שנים - וכל זאת כשלמרבה האירוניה, על הפרק מונח הסכם שלום שאמור דווקא להנציח את קיומו לעולם ועד. לכן, אני מציע שנעצור את השיגעון כאן ועכשיו.

      מי שבוחר דווקא להתעקש - אז במטותא, שיתחיל במשאלי עם יותר צנועים. במדינות רבות בעולם יש שימוש ב"משאלי תושבים" בתהליכי קבלת החלטות עירוניות, במסגרת השלטון המקומי. בואו נחליט שמתחילים מהמקום הזה. מנסים את מכשיר משאלי העם בקטן, בסוגיות מוגבלות, על נושאים מקומיים - ורק לאחר שתיווצר פרקטיקה ומסורת שמוכיחה את עצמה ואת הצלחתו של המכשיר בהכרעות פוליטיות במשטר דמוקרטי, נוכל בזהירות רבה לשקול לעלות מדרגה ולהיעזר במנגנון הזה לצורך קבלת הכרעות אסטרטגיות.

      עד אז, לאט לפוליטיקאים. חישבו היטב, התייעצו, לימדו מה עומד בפניכם. אם תרוצו עכשיו כאחוזי אמוק רק בגלל שאתם יראים מהאח בנט, יהיה קשה אחר כך להתחרט ולהחזיר את שד משאל העם לבקבוק.

      אופיר פז-פינס הוא חבר כנסת ושר לשעבר, וכיום מרצה בחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב

      לכל הטורים של אופיר פז-פינס בוואלה!

      מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il