אנחנו יכולים ללמוד מאבו מאזן איך מתעקשים

ממשלת ישראל החליטה אתול (ראשון) על שחרור מחבלים רוצחים כחלק מעמידה בהתחייבויותיו של ראש הממשלה למען חידוש תהליך השלום. בנימין נתניהו מבין היטב את הנזקים העצומים של העדר פתרון מדיני לעתידה של ישראל כמדינה יהודית, ואת עוצמת הבידוד הבינלאומי שבו אנו נתונים כבר היום. לכן הוא הניח על שולחן הממשלה את בקשתו לאשר שחרור אסירים, מחבלים-רוצחים, כתנאי שנדרש על ידי הפלסטינים לחידוש המו"מ, ונתמך על ידי האמריקנים.

לתוך הדיון הזה מתחברים שני דיונים נוספים - אחד שעולה בעוצמה על פני השטח, והוא שחרור מחבלים ערבים אזרחי ישראל - והשני, שבאופן תמוה לא עולה באופן רציני, הוא שחרורו של ג'ונתן פולארד. הדברים קשורים ביניהם, כשבוחנים את הסוגיה דרך משקפיים של צדק ומוסר וניסיון להחיל קריטריון מוסרי אחיד.

נתחיל בפולארד. זה 28 שנה נמק בכלאו מי שבגד בארצו (ארה"ב) למען הבטחת ביטחונם של עמו ומולדתו. פולארד היה סוכן ריגול שגויס על ידי ישראל ומופקר בכלא האמריקאי מאז שנתפס. בעסקה הנוכחית של חידוש תהליך השלום מעורבות שלוש ישויות מדיניות: ישראל, הפלסטינים וארה"ב. אם שחרור רוצחים מחבלים מהכלא הישראלי מהווה תנאי לעצם פתיחת המו"מ מהצד הפלסטיני, הרי שגם שחרורו של מרגל ישראלי מהכלא האמריקני צריך להוות תנאי זהה. בשם הערכים של מדינת ישראל, ולא פחות מזה, בשם הערכים המכוננים של ארצות הברית של אמריקה צריך להגיד היום, ובשפה המובנת לממשל אובמה: Enough is Enough.

מדינה שכך נקבע בהכרזת העצמאות שלה - "אנו סבורים שאלה הן אמיתות ברורות מאליהן, שכל בני האדם נולדו שווים, ושהבורא נתן להם זכויות שאין ליטול מהם, ובהן: הזכות לחיים, לחירות ולחתירה אחר האושר" - חייבת, גם לעצמה, לסיים כבר את האפליה המטורפת וחסרת התקדים שממנה סובל פולארד. מדינת ישראל יכולה ללמוד מנשיא הרשות הפלסטינית אבו מאזן, שאותו נוהגים לכנות כאן בטפשות "מנהיג חלש", איך להתעקש על שחרור של מי שפועל למען האינטרסים של עמו. אם הוא יכול להתעקש כלפינו, גם אנחנו יכולים להתעקש כלפי ארצות הברית על שחרורו של פולארד - כי זה המוסר שלנו וזו חובתנו הלאומית.

מכאן נמשיך לנושא האסירים הערבים-ישראלים. כמו פולארד, שבחר להקריב את חובתו לארצו בגין חובתו המצפונית - כפי שהבין אותה - כלפי עמו, כך יש להבין את תפיסתם של רוצחים אלה. בזויים, עלובים ושפלים ככל שיהיו - אין הבדל בינם לבין שאר האסירים שמיועדים לשחרור. אין גם הבדל בין אותם אסירים ערבים ישראלים, היושבים חלקם בכלא כבר מעל 20 שנה, לבין עשרות הטרוריסטים היהודים - הרוצחים השפלים והבזויים באותה מידה - שזכו לקיצוב של עונשם ושוחררו מהכלא לאחר תקופות קצרות.

אם יש שוויון בפני החוק ואם יש קריטריון מוסרי אחיד, הרי שאי אפשר לנהוג בהם באופן שונה מהמחבלים הפלסטינים או היהודים ששוחררו עד היום מהכלא. אלה גם אלה רוצחים עלובים. רק שאלה זכו ב"מחוות של רצון טוב" ואלה עלולים לצאת "קירחים מכל הצדדים". ולכן יש להפסיק את ההתייחסות הצבועה הזו ולא לגזור התייחסות ייחודית לאסירים אלה.

לסיכום, חידוש התהליך המדיני כיום הוא אולי ההזדמנות האחרונה שלנו להציל את ישראל כמדינה ציונית שמהווה בית לאומי דמוקרטי לעם היהודי, כמדינה נורמלית המקובלת ונתמכת על ידי הקהילה הבינלאומית. את זה אפילו נתניהו, הסרבן האידיאולוגי ששנים רבות לא מסוגל לקדם את האינטרסים החיוניים של ישראל, מבין כיום בלית ברירה ומוכן לפעול בכיוון. לא כי הוא מאושר מזה, חלילה, אלא פשוט כי אין ברירה. בלי זה אין ביטחון, אין כלכלה ואין דמוקרטיה. יש מדינה קטנה, דחויה ומבודדת ומאוד מאוימת מכל עבריה. כל זאת מצדיק את שחרור האסירים.

ואף על פי כן - על ישראל להתייצב כלפי ארצות הברית ולהודיע שהאסירים, כל הרשימה, ישוחררו. אבל האחרונים שבהם, שכנראה יהיו האסירים הערבים ישראלים, יגיעו לביתם רק לאחר שג'ונתן פולארד ינחת כאן בישראל, ביתו.

יניב שגיא הוא מנהל גבעת חביבה, שפועלת לקידום השלום בישראל

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il