במסגרת המשא-ומתן המדיני המתחדש בין ישראל לרשות הפלסטינית, בתיווך ארצות הברית, הסכימה ישראל לשחרר ב"פעימות" כ-100 מחבלים ערבים. ההחלטה כמובן עוררה את חמת המשפחות השכולות, וגם את חמתו של מחנה המרכז-ימין במפה הפוליטית. אלא שהבעיה האמיתית - או אם תרצו, הכישלון הגדול - של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הוא לא בסבב הנוכחי של שחרור עוד מחבלים, אלא בכך שלא עצר בזמן את המנגנון הקלוקל של חוסר המדיניות בכל הנוגע לסוגיית השבויים והנעדרים. כאשר אין מדיניות סדורה וקבועה, "איש הישר בעיניו יעשה" - וכך נוצר פתח מסוכן ללגיטימציה של שחרור מחבלים - אפילו יהיה זה "לצורך משא-ומתן בלבד", כפי שאנו רואים כיום.
אין להאשים את ראש הממשלה בשחרור המרצחים לצורך תמריץ למשא ומתן המדיני עם הרשות הפלסטינית. התמונה, כנראה, הרבה יותר מורכבת מכפי שנראה להמון הזועם מבחוץ. אין לזלזל בדאגה של ראש הממשלה ובמחויבותו לשמירה על ביטחון מדינת ישראל ואזרחיה. בנושא זה, פיו ולבו שווים - גם אם הדרך הטקטית נראית כרגע ככזו שלא מובילה לאסטרטגיה כוללת.
יש לזכור כי כל עוד מדינת ישראל נתונה לאיום הגרעין האיראני - שהוא "מעט" יותר גדול ורציני משחרור מרצחים קשישים וחולים - ראש הממשלה מחויב לשתף פעולה עם דרישות האמריקנים מחד גיסא ועם האתגרים האלקטורליים מאידך. מדובר במשימה מורכבת מנשוא.
יחד עם זאת, דרישת האמריקנים לשחרור מרצחים, היא-היא בדיוק סיבת הכישלון של נתניהו. אסור בתכלית האיסור היה להעמיד את האופציה הזו מלכתחילה, ולגרום לאמריקנים לבקש את שביקשו.
שפל חדש
אין זו הפעם הראשונה שממשלתו של בנימין נתניהו משחררת מחבלים רוצחים. את שחרורם של יותר מאלף מחבלים תמורת חייל ישראלי חטוף בעסקת שליט לפני שנתיים, עוד אפשר היה להבין - בין היתר לנוכח המוסר היהודי והתרבות הישראלית, ועל רקע המו"מ העקיף שאהוד אולמרט ניהל עוד קודם עם חמאס, בו הפריז בכמות המשוחררים, ובכך קבע תקדים והפיל על נתניהו משימה כמעט בלתי אפשרית. מלבד זאת, יש לזכור גם שכשיצאה ממשלת נתניהו לדרכה, לישראל עדיין לא הייתה מדיניות ברורה ופורמלית בעניין שבויים ונעדרים, גם לא קצה של כיוון בנושא.
אלא שלאחר שחרורו של גלעד שליט, השתנה המצב באופן מהותי: ועדת שמגר - "הוועדה לקביעת עקרונות לניהול משא-ומתן לפדיון שבויים ונעדרים" - סיימה את עבודתה והגישה דו"ח סופי לשר הביטחון אהוד ברק ולראש הממשלה נתניהו בינואר 2012. כמיטב המסורת, הצטלמו קברניטי המדינה עם הדו"ח ועם יו"ר הוועדה, השופט בדימוס מאיר שמגר, תוך הרמת כוסית - ואגב כך, פוזרו לאוויר הבטחות חגיגיות בדבר יישום מהיר ואימוץ מלא של המלצות הוועדה, שיעשה סוף ל"מדרון החלקלק שישראל נמצאת בו" - כך לדברי השר ברק.
אבל הבטחות לחוד ומציאות לחוד. לממשלת נתניהו הקודמת והנוכחית היה את מלוא הזמן לבצע את השינויים ההכרחיים, האסטרטגיים וההיסטוריים הללו - אך בפועל, לא נרשמה שום התקדמות משמעותית והממשלה לא אימצה את הדו"ח באופן חקיקתי. אם דו"ח שמגר היה עובר תהליך של חקיקה, סביר שהייתה נקבעת נורמה מסוימת של שחרור מחבלים (מספר ספציפי שאותו קבעה הוועדה), לפחות במקרה של עסקה שבמסגרתה מושב חייל שבוי או חטוף. מרגע שנקבעו המחיר והנורמה, לממשלה לא הייתה יור הלגיטימציה לשחרר אסירים סתם כך. כשיש נורמה, יודעים מה נותנים ומה מקבלים בתמורה, ולכן קשה להגמיש את הנורמה לתחומים אחרים - מכיוון שאין לגיטימציה.
כך הגיעה ישראל למצב שהיא נאלצת לשחרר רוצחים ערבים תמורת שיחות מדיניות - שפל חדש לכל הדעות. אמנם שוב לא ניתן לדעת מה באמת תקבל ישראל תמורת העסקה הזו (סביר שלא מדובר כאן אך ורק על מו"מ מדיני) וברור שבטווח הזמן הנוכחי לא נוכל לדעת מה היחס בין העלות לתועלת, אך בפן המוסרי, לפחות, ישראל נחלה תבוסה קשה וכואבת ואין להתעלם מכך.
סביר להניח שאם המדינה הייתה מאמצת את המלצות ועדת שמגר, היא הייתה מגיעה למשא-ומתן הנוכחי חזקה יותר ובטוחה בעצמה, והיחס בין העלות לתועלת היה גבוה משמעותית מהיחס הנוכחי. האמריקנים לא היו לוחצים על ישראל לפעול נגד נורמות שמעוגנות בחקיקה, וישראל הייתה נעתרת למחוות אחרות - קלות לעיכול הרבה יותר עבור הציבור הישראלי - תמורת משא-ומתן רציני עם הרשות הפלסטינית, וככל הנראה גם תמורת עזרה אמריקנית מסוימת בנושא האיראני.
עומר דוסטרי הוא מפעיל הבלוג "למה לא פוליטיקה עכשיו"
לכל הטורים של עומר דוסטרי בוואלה!
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il