פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      נתניהו קבר סופית את מיתוס אנטבה

      הכישלון בהצלת גלעד שליט במבצע צבאי, שנחשף בוואלה!, עורר אצל אבנר הופשטיין מחשבות על השינוי שעברנו מאז חטיפת וקסמן. כבר אי אפשר לקחת סיכון - גם במחיר כניעה לטרור

      ליל מותו של נחשון וקסמן (ושל סרן ניר פורז שהשתתף בניסיון חילוצו הכושל) ב-1994 חקוק בזכרוני לעד כאירוע מעצב. הייתי סטודנט צעיר ורעב לתקשורת. במהלך היממה שלפני מבצע החילוץ הכושל דיברנו, אכלנו ונשמנו רק וקסמן. כולם בכיתה, כך נדמה היה, התעניינו רק בכך. הקלטת ההזויה שנאלץ להקליט בהוראת "החבר'ה מהחמאס", ומראה ההורים המוטרפים מדאגה שנאלצו לצפות בה, היו באותם ימים הריאליטי של חיינו, אמיתי ודרמטי הרבה יותר מכל מה שאביבית או סהרורית כזאת או אחרת יכולים להציע לנו כיום.

      בערב שישי חיכינו ליד המסך למהדורה של ערוץ 1. שמועות החלו לזרום מהשכנים ש"הייתה פעולה" ו"משהו השתבש". חיים יבין נראה אפור מתמיד, ובהעדר בלוגים ופייסבוק נאלצנו להסתפק ברזולוציית-יבין כמדד שלילי לשלומו של החייל. בשעות שיבואו אחר כך יהדוף ראש הממשלה יצחק רבין, בדיעבד באומץ, את הביקורת על ההחלטה לצאת לפעולת החילוץ בכפר ביר נבאללה שבפאתי ירושלים. גם ההבנה שבמבצע מסוג זה, די בתקלה הקטנה ביותר בתוכנית כדי לשבש את הכל - לא עוררה אצל רבין ספקות לגבי הצורך לנסות ולשחרר את וקסמן בכוח הזרוע. הדרישה למודיעין מקדים מקסימלי, שלוקח בחשבון כל תרחיש אפשרי, היא ממילא בלתי ריאלית. ולראיה - בבית ההוא בביר נבאללה הייתה דלת הפלדה שדרכה פרץ הכוח חזקה יותר מכפי שהמידע המודיעיני המוקדם חשף, ולכן נסיונות חדירתה החוזרים חשפו את הכוח.

      את הטענות שניתן היה לנהל משא-ומתן עם החוטפים על שחרורו של החייל, תמורת שחרור מחבלים, ביטל רבין כסוג של פחדנות ורפיסות. בפעולה הזו - ובאופן סמלי דווקא על רקע ההחלטה שהתקבלה באותו שבוע ממש באוסלו, להעניק לו פרס נובל לשלום לצדו של מנהיג אש"ף ומי שפעם נחשב ל"רב המרצחים" - ביקש רבין לשרטט בחול את הקו האדום שלו בעידן של הסכמי שלום: להשאיר תמיד את היוזמה אצלנו, גם במחיר דמים קשה, מאשר להפוך את גורלם של החטופים למטבע עובר לסוחר בתיווך זר, ועם תג מחיר סחטני שעולה בהתמדה.

      האירוניה של משפחת נתניהו

      כמה אירוני להיזכר בכל זה לנוכח מה שקרה אחר כך: ההסתה, הרצח, חזרת הליכוד לשלטון, ושנים לאחר מכן - הסאגה המתמשכת סביב שביו של גלעד שליט, שהסתיימה (בסוג של נס) מבלי שייעלם או ימות בידי האויב. האתוס של רבין הולך ומתרחק מאיתנו ככל שמתרחק זכרונו.

      ייתכן שהחשיפה האחרונה של אבי יששכרוף, בסוף השבוע האחרון בוואלה! חדשות - לגבי המבצע שלא יצא לפועל לחטיפתו של רמטכ"ל החמאס אחמד ג'עברי כדי שישמש קלף מיקוח לחייל החטוף, ולגבי ההיסוס לצאת לממבצע לשחרור שליט עצמו חרף מידע אמין למדי שהצטבר לגבי מקום הימצאו, בין היתר בגלל חשש שמקרה וקסמן ישוב על עצמו - קוברת את מה שניתן היה לכנות "מיתוס אנטבה" באופן סופי. עכשיו כבר די ברור שבין שתי האופציות הקוטביות - להיכנע לטרור או לצאת למבצע צבאי בכל מחיר - ישראל בעידן נתניהו (דווקא בעידן נתניהו, ה-מומחה מספר 1 לטרור) מבכרת את האופציה הראשונה, הבטוחה יותר, מאשר את השנייה, העמוסה לעייפה בסיכונים נוראיים.

      האירוניה החמקמקה לא מסתיימת כאן. נתניהו ומשפחתו היו הקורבן של "מיתוס אנטבה", כאשר אחיו האהוב יוני נהרג כשפיקד על שיחרור המטוס באוגנדה, באחד המבצעים הנועזים של ההיסטוריה האנושית המודרנית. נתניהו הוא גם האיש שחתם (ובצדק) על שחרורם של חוטפי וקסמן, בעידודה של משפחת וקסמן, כדי להציל את החייל החטוף שליט. לכן נתניהו מייצג סמלית את האתוס של אנטבה, והלכה למעשה, כראש ממשלה, הוא גם כנראה אחד ממחסליו (ביחד עם ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט ושר הביטחון לשעבר אהוד ברק).

      ברור שאי אפשר להשוות מקרה אחד למשנהו. תנאי השטח בעזה הצפופה אינם זהים לאלה בביר נבאללה. גם התקשורת היום פחות סלחנית מאז, והעם המסמס, המפסבק והמטקבק בלי לקחת אוויר לנשימה, מוכן הרבה פחות מבעבר לספוג אבידות בנפש למען עקרון נעלה. יש לשער שאולמרט ואחריו נתניהו הביאו גם את אלה בחשבון, כאשר שקלו מבצע צבאי. במובן זה, רבין הוא מנהיג בעידן של יבין הממלכתי, המלכד באיפוק יחסי את כאבו הנורא של הציבור, בעוד נתניהו הוא מנהיג בעידן של הסטטוס בפייסבוק, שכותבו משתלח לכל עבר ללא מעצורים או פרספקטיבה.

      ובכל זאת, מותר לתהות אם ההחלטה שלא לצאת למבצע צבאי לשחרורו של שליט הייתה נבונה בראייה היסטורית. רבין לקח על עצמו את כל האחריות למבצע הכושל לחילוצו של וקסמן. הוא החליט עליו לבד, וקיבל את התוצאות כסטירה מצלצלת לפנים, דווקא בשיא של פרק ב' בקריירה שלו כראש ממשלה (ההכרזה על קבלת פרס נובל). ייתכן שביקש לאזן בנפשו את הוויתורים של אוסלו בקשיחות ביטחונית. אך ייתכן גם שהביט הרחק קדימה, אל החיילים והאזרחים החטופים שעוד יהיו: אל האנטבה והאלג'יר החדשים, אל האולימפיאדות של העתיד ואל החיילים הטרמפיסטים שודאי עוד יעלו על הרכב הלא נכון. אולי רבין ביקש לפנות במישרין אל שוביהם הפוטנציאליים, ולשדר להם ברשת הקשר של הטרור שהוא לא נבהל, ולא מתקפל, ומוכן אף לשלם מחיר כבד על כך. השבוע גילינו שוב, שהתדר השתנה.

      לכל הטורים של אבנר הופשטיין בוואלה!

      מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il