מעת לעת מבצבץ הלכלוך שמתחת לכיפה. הוא מצליח לבצבץ גם אם זו כיפה שחורה וגדולה המכוסה בכובע אברכים רחב שוליים, עם מוטת חיפוי גדולה, שאמורה להסתיר הכול. וכשהוא מבצבץ, אנחנו שבים ולומדים את מה שידענו זה מכבר: רבנות, בד"צים, כשרויות, ועוד רבים מענייני הדת - הם בעיקר זירה לעסקים, לחלוקת ג'ובים, לקרבות בין חצרות, להרבה כסף ולטובות הנאה. האמונה היא דקורציה לתמימים, התוך הוא הפוליטיקה במירעה.
הריקבון האחרון שצחנתו מעכירה את האוויר סביבנו קשור לתהליך בחירת הרבנים הראשיים, שאמור להסתיים היום (רביעי): ראשית, יש לשאול: למה בגיל הקרוב לפנסיה, זקוקה עדיין מדינת ישראל לשני רבנים ראשיים, אחד ראשון לציון ושני רב אשכנזי? לא מספיק רב אחד?! ואם עדה אחת חשה חסרה, אז אפשר לקיים רוטציה: קדנציה אחת רב אשכנזי, קדנציה אחת ראשל"צ. ובכלל, אחרי כל כך הרבה שנים יימצאו, מן הסתם, גם כמה רבנים שבאו לעולם מ"נישואי תערובת". אז למה ההפרדה ולמי היא מועילה ונחוצה, פרט למי שמרוויחים מקיומה?
אבל זו לא הבעיה הקשה באמת. חמורה מן ההפרדה העדתית היא תופעת הנפוטיזם המלווה את תהליך הבחירות הזה, שבו רבנים לשעבר מריצים את בניהם כיורשים. רבים מן המתמודדים, או אלה שהציגו את מועמדותם לראשות הרבנות, הם הבנים של מי שהיו: בנו של הרב מאיר לאו, בנו של הרב אברהם שפירא, בניו של הרב עובדיה יוסף, בנו של הרב מרדכי אליהו - כאילו מדובר בנכס פרטי שעובר בירושה בתוך המשפחה.
בדרך להתפצלות
כך, מוסד הדן וחורץ גורלות של אזרחים בנושאים העדינים והרגישים ביותר של חייהם - נישואים, גירושים, זהות דתית, דיני ממונות - הולך והופך לסוג של מונרכיה משפחתית, המזכירה את "המשפחות" המחלקות ביניהן אזורי שליטה בעולם אחר לחלוטין, לכאורה. את עובדי חברת חשמל ואת עובדי הנמלים רודפים ללא הפסק על סידורי עבודה משפחתיים צנועים בהרבה מאלה ורואים בהם עילה לרפורמות שנועדו "לשבור את המונופולים העושקים" - ואילו כאן, השערורייה עוברת מתחת לרדאר הציבורי והממשלתי. ובל נשכח - מעל כל אלה מרחפת חקירתו של הרב הראשי הנוכחי יונה מצגר, שאת תוצאותיה אין עדיין לדעת, אבל ריחה ניכר היטב.
מלחמת השושלות הזו מציגה את הרבנות כמות שהיא: מוסד עתיר כספים, כוח ומשרות שמתנהלים עליו קרבות שליטה בין חצרות ומשפחות. ענייני דת? ענייני אמונה? הצחקתם! מה שחשוב הוא מי ישלוט בבד"ץ, מי ייתן היתרים בשנת שמיטה, מי יאחז בקצבאות. ומאחר שהקומץ איננו יכול להשביע את הארי, ממשיכים בשיטת שני הרבנים הראשיים - על לשכותיהם, נהגיהם, עוזריהם ויתר נושאי המשרות מטעמם. מיותר כפול שניים.
עשרות שנים קיים הסידור הזה של שתי רבנויות, ונראה שהוא יימשך לנצח, אם לא יפרוץ "מרד לקוחות", שיוביל עוד ועוד אזרחים למסלולים עוקפי רבנות עד שיתייתר קיומה - או שהיא תתכווץ למימדים הנחוצים באמת למאמיניה.
בדמותה היום, מזכירה הרבנות יותר ויותר את דמותה של הכנסייה הקתולית בימי הביניים, שהייתה מנגנון שליטה או צבירת עושר, שקשריו עם הדת הלכו והתעמעמו. אמנם ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה, אך כדאי לזכור שהמרד שפרץ נגד שלטון האפיפיור וחצרו הוליד את הכנסיות הפרוטסטנטיות. סיאובה של הרבנות יוצר סכנה ממשית של תהליך התפצלות דומה בישראל.
עזרא דלומי הוא עורך במכון ממר"י לחקר תקשורת המזרח התיכון, חבר ביסו"ד (ישראל סוציאל-דמוקרטית) וב"כוח לעובדים"
לכל הטורים של עזרא דלומי בוואלה!
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il