בשולי החגיגה המדינית המתרגשת עלינו (אולי לטובה) והחרם האירופי המתנפל עלינו (לרעה), התפרסמה בשבוע שעבר ידיעה קטנה על טרנד ישן-נושן שכבר נטמן מתחת לאבן בשלהי הקדנציה הקודמת, והחליט שוב להרים את ראשו הכעור. ח"כ מירי רגב (כמובן, מירי רגב. תמיד מירי רגב. האם יש עוד מירי בעולם?) וחברי מפלגתה יריב לוין ושמעון אוחיון (מי?) החליטו להפיח חיים חדשים ב"חוקי הלאום" - אותן הצעות חוק שכל מטרתן היא לעורר ריב ומדון ולאשרר באופן חוקי את מה שממילא ברור מאליו לכולם.
ח"כ רגב מבקשת מחבריה הערבים למשכן להישבע אמונים ל"מדינה יהודית ודמוקרטית", כדי שיחדלו מניצול הבמה הדמוקרטית שניתנת להם להתנגד לפעולותיה של מדינת ישראל. או כפי שההצעה מפרטת: "למנוע במישרין ובעקיפין פעולות של חברי הכנסת שתהא להן פגיעה באושיות המדינה, במוסדותיה ובכוחות הביטחון שלה".
ח"כ שמעון אוחיון, שכנראה חש שבולטותו התקשורתית בנסיגה, מבקש בהצעתו הנפרדת לעדכן את מטרות מערכת החינוך ברוח הציונות והיהדות. "קיימת הסכמה ציבורית", מכריזה הצעתו (שזכתה גם לתמיכה של יו"ר סיעת הבית היהודי איילת שקד), "שישנו ניסיון לפגיעה בקשר המיוחד של עם ישראל לארצו בייחודיות, בשייכות ובזיקה שיש לעם ישראל למדינת ישראל".
לוין, יו"ר הקואליציה, הביא לדיון מחודש את "חוק יסוד: מדינת הלאום" המכפיף את מעמדה הדמוקרטי של המדינה למעמדה היהודי - אך ההצעה ניגפה באופן מיידי בווטו משותף של שרת המשפטים ציפי לבני ויו"ר "יש עתיד" יאיר לפיד.
המרדף אחרי הצומי
הקשישים שבינינו אולי עוד זוכרים שבקדנציה הקודמת גרמה אינפלציה של חוקים כאלה לטלטלה עזה במפלגת השלטון. יו"ר הקואליציה זאב אלקין, יחד עם יו"ר ועדת הכנסת יריב לוין ויו"ר ועדת החוקה דוד רותם, הביאו לדיון ולהצבעה בזה אחר זה שורה ארוכה של חוקים שנויים במחלוקת - בהם "חוק החרם" שנכנס כבר לספר החוקים, חקיקה שתחייב שימוע פומבי לשופטים, חוק הצהרת נאמנות למדינה ועוד. הטריו הזה (בגיבוי שר המשפטים יעקב נאמן) ניצל את המשמעת הקואליציונית ההדוקה והריפיון במחנה הליברלי של הליכוד (אותו מחנה שמאז הבחירות האחרונות מונה בעיקר את רובי ריבלין), סיבך את ראש הממשלה במרוץ מיותר עם אביגדור ליברמן על התואר "המנהיג הימני באמת", הכניס פחד ואימה למערכת המשפט וזכה להד תקשורתי בלתי רגיל. לא מן הנמנע שחלק מההצלחה המדהימה של האגף הימני בליכוד בפריימריז האחרונים נובע מגל החקיקה הזה (שרובו בסוף נותר על שולחן העריכה של הכנסת).
גם בסיבוב הנוכחי מיהרו אחמד טיבי וחנין זועבי, בתגובה פבלובית מתבקשת, לקצוף על הצעות החוק החדשות. אני חושב שהם עושים טעות טקטית. לו אני אחמד טיבי - הייתי מצביע בעד. לו אני חנין זועבי - הייתי משלב זרוע עם רגב ואוחיון (בהנחה שהייתי מזהה אותו במשכן) ומגיש ביחד איתם את ההצעה. במרדפה אחרי צומי, מספקת רגב (נו, טוב, ואוחיון) סוס טרויאני מפואר לכל מי שמבקש לבחון מחדש את ה"זיקה" בין ה"עם היהודי" ל"ארצו" ושאר ירקות.
מדינת ישראל של ימינו יהודית מאי פעם. רק תנסו לקנות יוגורט לילדים בערב תשעה באב ותיווכחו. מערכת החינוך שלה מכוונת נס-ציונה מתמיד. גם בימים קשים, אין שום חשש שבבית הספר של הבן שלי יתהו מה ההבדל בין "מלחמת העצמאות" ל"נכבה", ואני חושד שבטקסים רשמיים לא נשמע זמירות של אום כולתום. הטקסטים של מערכת החינוך מותאמים לחלוטין ל"זיקה" של העם לארצו. אם כבר, אז כדאי לדאוג למידת ייצוגו של "האחר" בספרים. לא בשביל זועבי וטיבי, אלא בשביל יואב ונעה, שיגדלו להיות אזרחים יהודים וציוניים, אבל גם סובלניים.
רגב, מירי רגב, יורה לעצמה ברגליים. כל חוק שמנסח מחדש מוסכמות ברורות מאליהן בחברה הישראלית מעמיד את המוסכמות הללו בשאלה מחודשת. כל דיון על לאום ונאמנות, מעלה את השאלה המתבקשת מאליה על עתידו של הלאום, ומוחלטותה של הנאמנות. רגב ואוחיון, ושאר הדני-דנונים שוודאי יצטרפו אליהם בקרוב, נלחמים מלחמת דון קישוט באיזה "שמאל אנטי-ציוני" כביכול, שבלעדיו אין להם זכות קיום. בדרך הם עלולים למוטט על עצמם את המרכז, שממילא מעולם לא חשב שהמיזוג בין זועבי למרמרה מהווה תפריט מזין לארוחת הבוקר שלו ושל ילדיו.
זעקות של הימין הסהרורי בדבר "הסכמה ציבורית" - אם יש הסכמה ציבורית, למה צריך בשבילה חוק? - מזכירות אב משפחה המנסה ללמד את ילדיו משמעת, מעמיד אותם בשורה וממטיר עליהם שאלות כגון "מי אחראי עליכם?", "מי קובע בבית"?, "מי מפרנס אתכם?", בניסיון נואש למנוע מהטינאייג'רים לעשות עגיל או להסתובב עם חברים שלא מוצאים בעיניו חן. בדרך הוא גם ממאיס את עצמו, גם מפחית ממעמדו הבלתי-פורמלי וגם יוצר גירוי חזק יותר לעבוד עליו בעיניים ולעקוף את האיסורים המופרזים שהשית.
אם מירי רגב מרגישה לא בטוחה ביהדותה, שתצטרף לסמינר ותתחזק. היא יכולה להמשיך ולהניף דגלים באירועים פומביים, אם היא חשה שהציונות בסכנה. זהו אקט מביך (בשבילה בעיקר), אבל חוקי לחלוטין. אם ח"כ אוחיון חש שהחינוך של ילדיו אינו ציוני דיו, שיבוא במגע עם משרד החינוך, שיזמין מחקר בנושא, שייזום דיון בועדת החינוך של הכנסת וכן הלאה. אלא שללב מתגנב החשד שהצמד הזה לא באמת חרד לגורל עם ישראל בארצו, אלא יותר לגורל ח"כו במשכנו. מי יודע, אולי המאותגרת-יהדות רגב והמורעב-ציונות אוחיון נפגשים במזנון אחרי כל דיון כזה עם זועבי וטיבי, ומחליקים כאפות.
לכל הטורים של אבר הופשטיין בוואלה!
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il