פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      למה שוכחים תינוק באוטו? בגלל השלט של האזעקה

      הנה משל על הטכנולוגיה שהשתלטה על חיינו ומייתרת את תאי המוח שלנו: אם רק היינו צריכים לנעול את הרכב ידנית, 2 השניות הנוספות הללו היו מספיקות להבחין ששכחנו משהו בפנים

      זמן לא רב אחרי שקניתי לי שעון עם תאריכון - מתישהו בראשית שנות ה-70 של המאה הקודמת - שמתי לב שהתחלתי לשכוח את התאריך. לפני כן, כשנשאלתי "מה התאריך היום?", זכרתי בקלי-קלות. זה ישב לי בראש. ברגע שהתאריך עבר לשעון, לא היה כבר צורך לזכור אותו. כך, ה"תא במוח" הממונה על הנושא, הושבת והתנוון.

      התאריכון הוא רק משל, הנמשל הוא הגודש האלקטרוני המציף אותנו בעשורים האחרונים ו"זוכר" בשבילנו הכול: מתי יש פגישה, מתי השיעור הבא, מתי לקחת גלולה, מתי תור לרופא, מתי ולמי יומולדת, איפה חנינו, איך מגיעים לאן, איפה הילד/ה נמצא/ת... הכול מצוי בתוך תיבת זיכרון זעירה, כרטיס סים פעוט, שיושב בתוך הטלפון הנייד. איננו נדרשים עוד לתאי הזיכרון במוח האחראים ללוח הזמנים שלנו, ליכולת ההתמצאות במרחב, למקום הימצאם ותאריך לידתם של בני משפחה וחברים.

      אחר כך בא תורו של "הבית החכם": עין אלקטרונית מנחשת את בואנו ופותחת את דלת החניון והבית, עין אחרת מדליקה את האור, עוד עין מפעילה את המזגן ודואגת לדרגת הקור, ומכבה אותו אם שכחנו, עיניים נוספות פותחות וסוגרת את התריסים, פותחות וסוגרות את הברזים, מגלות לנו מי צלצל באינטרקום. חיינו "מתוקתקים" עד תום - הכול נעשה כאילו מעצמו, עוד ועוד מטלות מוסרות מעלינו, עוד תאים בראשנו מתייבשים ומחלידים ללא שוב.

      למה אני נדרש לכל זה? ממבט ראשון, הסיבה נשמעת הזויה: גודש התינוקות שנשכחים ונזנחים אל מותם במכוניות משפחתיות; גודש שמטריף את הדעת והשכל. למה, לעזאזל, זה קורה? למה שוכחים אותם?

      פיתרון אלקטרוני? עדיף פיתרון אנטי-אלקטרוני

      לא הייתי דוחה את האפשרות שמקור הצרה הוא בגודש האלקטרוני: אותו גודש שמייתר את הזיכרון שלנו ומעביר את ניהול שגרת חיינו למכשיר הקטן שנמצא בתוך כף היד, ואותה אלקטרוניקה הפותחת ונועלת את הרכב בשלט רחוק ומייתרת את נעיצת המפתח הרגעית בדלת, זו המאפשרת להביט עוד רגע אל תוך המכונית, כדי לראות אם "משהו" נשכח...

      גם הפתרונות המוצעים לטרגדיה באים כולם - הכיצד לא - מעולם האלקטרוניקה: גלאי חום, גלאי חמצן, גלאי כובד על הכסא, גלאי חרחור נשימה ועוד גלאים מגלאים ומגילאים שונים. כל זאת, שעה שהפתרון הוא אנטי-אלקטרוני בעליל: קחו מהנהגים את השלט של המכונית וגרסו אותו, אלצו אותם לנעוץ את המפתח בידית הדלת כדי לפתוח ולנעול אותה ידנית - לא מרחוק, לאחר שפנו לדרכם; גרמו להם להשתהות עוד שתי שניות בטרם יעזבו. כה חכם, כה פשוט, כה פרימיטיבי.

      בהגיע הטלפון הנייד לעולם, כל כך התפעלנו מהמכשיר וכה השתמשנו בו ללא תנאי וסייג, בטרם גרמו מאות תאונות דרכים לרובנו ולמשטרה להבין, שחובה לאסור את השימוש בו במהלך הנהיגה. ללמדך, שלא כל מה שננו-אלקטרוני-מתוחכם הוא תמיד קדוש ומועיל. יש בו גם הרבה היבטים מסוכנים ומרעילים.

      כדי למנוע את מיתת התינוקות הנשכחים במכונית, לא צריך עוד מכשור מתוחכם; גם לא עונש להורים אחרי מה שכבר חטפו, או סדנאות לחינוך מחדש. שתי שניות של נעילה ידנית תציל הרבה חיים. לפעמים, ישן זה דווקא טוב.

      עזרא דלומי הוא עורך במכון ממר"י לחקר תקשורת המזרח התיכון, חבר ביסו"ד (ישראל סוציאל-דמוקרטית) וב"כוח לעובדים"

      לכל הטורים של עזרא דלומי בוואלה!

      מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il