תיאטרון החאן בירושלים מעלה השבוע את ההצגה "קוראים לי רייצ'ל קורי", המבוססת על יומנה ומכתביה של סטודנטית אמריקאית, שלא רבים יודעים כי הייתה פעילה בתנועת הסולידאריות הבינלאומית (ISM). רייצ'ל קורי נהרגה בשנת 2003, כאשר ניסתה לחסום בגופה דחפור של צה"ל במהלך פעילות מבצעית ברצועת עזה.
חופש הביטוי מחייב שההצגה תועלה בתיאטרון ללא מעורבותה של הממשלה. עם זאת, עקרון זה מחייב גם דיון ציבורי מושכל לגבי המסר שמעבירה הצגה, שמפרסמת אדם כמו רייצ'ל קורי בתיאטרון שנתמוך וממומן על ידי משרד התרבות ועיריית ירושלים. לכן, הכרת הארגון אליו השתייכה והאידיאולוגיה שלו חיונית להבנת דיון זה.
דעה אחרת: ההצגה שמכריחה אותנו להקשיב למה שלא נוח לשמוע / יובל בן עמי
ה-ISM הוא ארגון האחראי להפגנות אלימות נגד ישראל. זהו ארגון אנטי-ציוני, המקדם את קמפיין ה-BDS (חרמות, משיכת השקעות וסנקציות) ותומך בזכות השיבה הפלסטינית, השקולה לפירוקה של ישראל כמדינתו של העם היהודי. עמדות אלו משקפות את הצהרת פורום הארגונים הלא-ממשלתיים בוועידת דרבן (2001), שאימצה אסטרטגיה של לוחמה פוליטית נגד ישראל, וליוותה את גל התקפות הטרור שהתרחש בתקופה זו.
במאמר מ-2002, כתבו המייסדים השותפים של ISM, אדם שפירו והוויידה עראף: "ההתנגדות הפלסטינית צריכה להיות מורכבת ממגוון מאפיינים, הן אלימים והן שאינם-אלימים... ואכן, אנשים ייהרגו וייפצעו" - אך מיתות אלו הינן "לא פחות אציליות מביצוע פיגוע התאבדות. אנו בטוחים שאם אנשים אלה ייהרגו במהלך פעולה כזו, הם ייחשבו שאהידים עבור אללה". הארגון גם מעודד מתנדבים זרים להתעמת עם חיילי צה"ל באופן שמסכן את חייהם: "אם יירו בכמה מהמתנדבים הזרים או שכמה מהם ייהרגו, הדבר יזכה בתשומת לבה של התקשורת הבינלאומית".
זכות הציבור לדעת מי מימן
הארגון גם קשר עצמו לפעולות ארגוני טרור. בשנת 2002, למשל, שימשו פעילי הארגון כמגנים אנושיים לחמושים פלסטינים במתחם המוקטעה ברמאללה ובכנסיית המולד בבית לחם. ב-2003 אמרה בראיון פעילת הארגון, סוזן בארקלי, כי היא "עבדה ביודעין עם נציגים מהחמאס ומהג'יהאד האיסלאמי...". הפעילים נפגשו גם עם המחבלים הבריטים שהוציאו לפועל את הפיגוע בפאב "מייקס פלייס" בתל-אביב ב-2003, בו נהרגו שלושה בני אדם ונפצעו 50. חבר ISM נוסף, ריצ'רד דייוויד האפר, הורשע על ידי חבר מושבעים פדרלי בארה"ב באספקת סיוע של 20 אלף דולר לחמאס.
באוגוסט 2012, פסק בית המשפט המחוזי בחיפה שמדינת ישראל אינה נושאת באחריות למותה של רייצ'ל קורי. השופט עודד גרשון כתב בפסק הדין כי מותה של קורי בת ה-23 היה "תאונה מצערת" וקבע כי מטרתה של קורי הייתה "להפריע ללוחמים למלא את משימתם שנועדה למנוע מעשי איבה וטרור" בתוך "אזור לחימה". הראיות לכך שמפעיל הדחפור לא יכול היה לראות אותה הן חד-משמעיות, והחיילים עשו כל שביכולתם להרחיק את הפעילים מהמקום. קורי, לפי השופטים, בחרה שלא להתרחק מן המקום "כפי שכל אדם בר דעת היה עושה". הדמות ההירואית אותה מנסים ההצגה והפרסום הנלווה לה לצייר היא לפיכך פיקטיבית, וההתעלמות מנתונים אלו מבזה את קורבנות הטרור שנפגעו על-ידי אותם ארגוני הטרור שה-ISM עבד איתם.
לנוכח הפוליטיזציה של הנושא והעובדה שהתאטרון ממומן על-ידי משרד התרבות ועיריית ירושלים, על הנהלת התאטרון והגופים הממשלתיים מוטלת המחויבות לפרסם את כל המידע הרלוונטי לגבי המימון של ההפקה. זכותו של הציבור לדעת על ארגונים ומוסדות אחרים המעורבים בקידום ומימון ההצגה - כמו ארגונים לא-ממשלתיים פוליטיים.
ההחלטה להעלות את ההצגה "קוראים לי רייצ'ל קורי" נותנת הזדמנות לחזק את חופש הביטוי ולעורר דיון ציבורי. ואולם, כחלק מכך, יש לכלול את האג'נדה, המטרות והקמפיינים של ארגון ה- ISM ולא את הגרסה "המצוחצחת" שמציגה ההצגה.
יצחק סנטיס הוא מנהל התכניות במכון המחקר NGO Monitor
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il