הרעש בקהיר זיעזע את אנקרה

אחת התגובות המעניינות לאירועי ההפיכה במצרים בשבוע שעבר הגיעה דווקא מכיוונה של טורקיה. בכירי המשטר שם מגנים, שלא לומר זועמים, על מה שהם מגדירים "הפסקת כהונתה של ממשלה מכהנת במשטר דמוקרטי שלא באמצעות בחירות". הנימה והטון, אף יותר מהתוכן, משקפים תסכול, אכזבה וחשש באנקרה מהשלכות ההתפתחויות עליה עצמה.

התסכול נובע מקריסתו של נדבך מרכזי באסטרטגיית יחסי החוץ שאימצו בשנים האחרונות ראש הממשלה רג'פ טייפ ארדואן ושר החוץ שלו, אחמט דאווט אולו, שצידדה בהתקרבות לעולם הערבי-איסלאמי תוך התנכרות לקשר עם ישראל. הטורקים הימרו על ניסיון לכונן מערך בריתות אזורי חדש, בהנהגתם, על בסיס אינטרסים משותפים לכאורה, ובהתעלם ממשקעי העבר (האיבה המסורתית בין הטורקים לערבים ולפרסים) - אך המערך הזה התמוטט כמגדל קלפים.

איראן וטורקיה, הנאבקות על הגמוניה אזורית, ניצבות כיום משני עברי המתרס בסוגיה הסורית. סוריה, בה ראה ארדואן אזור השפעה טבעי, הפכה למוקצה - וכך גם ארגון חיזבאללה השיעי-לבנוני המסייע לה. מול עיראק קיים נתק בגלל התמיכה הטורקית בכורדים שם, וכעת נשמטה גם הלבנה המצרית, עם סילוק משטר האחים המוסלמים. עתה ייאלץ ארדואן להסתפק (אם בכלל, וגם זה רחוק מוודאות) בפרס ניחומים דוגמת ביקור ברצועת עזה (מה שיחייב אותו גם לעבור, למורת רוחו, בטריטוריה מצרית).

כגודל הציפייה באנקרה לראות במשטר האיסלאמי הסוני במצרים "אח תאום", כך גודל האכזבה מהפלתו בטרם עת. על פניו, ניתן היה למצוא קווי דמיון בין מצרים לטורקיה ובין הנהגותיהן: מדובר בשתי מעצמות אזוריות טבעיות (מבחינת שטח ואוכלוסייה); שתי תנועות איסלאמיות סוניות שעלו לשלטון בבחירות דמוקרטיות וברוב גדול, לאחר שנים ארוכות של חרם במדבר הפוליטי; שתי מפלגות השלטון, שעמעמו את המסר הדתי שלהן בהיותן באופוזיציה, ניסו לאחר המהפך לקדם, כל אחת בדרכה, איסלאמיזציה "זוחלת" במדינה חילונית למעשה (מצרים) אם לא להלכה (טורקיה); בשתי המדינות נתקלה מגמה זו בהסתייגות מצד חלק מהציבור, ובעיקר מצד הצבא שראה עצמו כמגן על ערכי המשטר הישן; בשתי המדינות ניסו להתגבר על התנגדות הציבור באמצעות השימוש בדמוקרטיה (בחירות ומשאלי עם לאישור תיקונים בחוקה); ובשתיהן ניצלו מנהיגים שעת כושר כדי להיפטר מהגווארדיה הישנה בצבא ולמנות תחתיה אחרת, נאמנה יותר כביכול.

עד כאן הדמיון - ומכאן השוני: כמו קהיר, גם אנקרה ידעה בשבועות האחרונים תסיסה והפגנות המונים על רקע אי שביעות רצון ממהלכי השלטון. אולם בעוד שבטורקיה עלה בידי ארדואן לשים להן קץ ביד קשה, לפחות לפי שעה, תוך שימוש נרחב במשטרה (ומבלי להזדקק למעורבות הצבא ולהעמידו במבחן נאמנות), הרי שמורסי נכשל במשימה. ההבדל נעוץ באופיים ובניסיונם של השניים, אך גם בדרך טיפולם בבעיות הפנים.

ארדואן המנוסה ולמוד הלקחים ביכר לפעול בהדרגה בתחום הדתי ולהתמקד תחילה בשיקום כלכלת המדינה, וכך הגביר את הפופולאריות שלו וסייע לו להוביל לפני שנתיים בפעם השלישית (תקדים) את מפלגתו לניצחון בבחירות (אם כי לא כזה גדול שיאפשר לו לשנות את חוקת המדינה). מוחמד מורסי, לעומתו, ניסה ראשית לבצר את כוחו ומעמדו האישי ולקדם במהירות סוגיות פוליטיות ודתיות, והעמיד בעדיפות משנית את הטיפול בבעיות השעה הבוערות - וכך קומם עליו את הציבור והניע את הצבא להתערב.

אין להתפלא, אפוא, שהחשש באנקרה מערעור היציבות אך גובר בעקבות ההתרחשויות במצרים. האם גם כאן עלול להיווצר שיתוף פעולה מסוכן מבחינת המשטר בין ציבור ממורמר (יותר חברתית מאשר כלכלית) לבין הנהגה צבאית, שנושלה אמנם מעמדת השפעה על הפוליטיקה הפנימית, אך רואה עדיין עצמה כמגינת מורשתו של מייסד האומה אטאטורק - רפובליקה חילונית ודמוקרטית. תהליך כזה עלול להביא בסופו של דבר לסילוקו של ארדואן ולהפלת ממשלתו, שלא באמצעות בחירות. ארדואן מודע היטב להיסטוריה הטורקית: שלוש פעמים התערב הצבא פיזית בפוליטיקה (1960, 1971, 1980) והדיח ממשלה מכהנת בנימוק של שמירת אופיה החילוני והדמוקרטי של המדינה (ופעם נוספת, במקרה של ראש הממשלה האיסלאמיסט ארבקאן ב-1997, הסתפק באיגרת אזהרה שנקלטה על ידי מקבלה והניעה אותו לפרוש). יתר על כן, ארדואן עצמו נאלץ להתקפל ב-2007 ולוותר על השאיפה (שהוא עדיין מטפח) להתמנות לנשיא המדינה במסגרת שינוי של שיטת המשטר לנשיאותית, לאחר שנתקל בהתנגדות ציבורית עזה לאפשרות שנושא המשרה הרמה יהיה מוסלמי אדוק.

הנסיבות האזוריות והבינלאומיות החדשות (גם לאור ההסתייגות באירופה מהטיפול בהפגנות באיסטנבול והשעיית המגעים לצירוף טורקיה לאיחוד), בצל סכנת ההידרדרות בזירה הפנימית, עלולות להוביל את ארדואן להקשחת עמדות - אך בהחלט ייתכן גם שהן יביאו אותו דווקא לחשיבה מחודשת ולאימוץ מדיניות מרוככת יותר: מבית - ליברליזם חברתי ויישוב הבעיה הכורדית (תהליך שכבר החל); ומחוץ - מערך בריתות אזורי חדש, בו עשוי להיות לישראל תפקיד מרכזי.

אל"מ במיל' רוני כהן הוא מזרחן, ולשעבר ראש זירת עומק באגף המודיעין

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il