בסרטון שנפוץ בסוף השבוע, משוררים להקת "שממל", גורי אלפי, תומר שרון, אסתר רדא ועוד את תוגת מחירי הערק. "תעשו אותנו סחים - נעשה לכם מובארק", מדחקקים האמנים שלנו, ומזכירים ל"שמנים" שבשלטון, ש"אם אתם רוצים לשרוד, אז תנו לשתות אינעל ראבק". הסרטון חביב, השיר משעשע, ואכן ניכר שאמני ישראל (בעיקר אלה שמשדרים שבעצם כל מה שבא להם זה שיעזבו אותם, באמ'שכם, בשקט), נורא מרוצים מה"וי" שסימנו על "מחאה".
אלא שסיפור מחירי הערק (והוודקה, ושאר המשקאות) אינו דווקא סוגיה של סחים בלבד. מתברר שדקה אחרי ששר האוצר לפיד חתם על הקדמת הרפורמה במיסוי משקאות אלכוהוליים, הוא טרח לציין שהוא "מבואס" ממנה, והפיל את האשמה על קודמו, יובל שטייניץ. "יש הרבה אנשים שלא אוהבים את המס הזה, ואני אחד מהם", ליעלע הפייסבוקן הדעתני, שבמקרה לגמרי גם חובש את כובע האיש שחולש על המשק הישראלי, והוסיף: "אבל הסכמים צריך לכבד".
לפיד יודע היטב למה הוא מגלגל (שלא בצדק, אגב) את האשמה על "קודמי, שר האוצר יובל שטייניץ". לפיד יודע היטב שהעלאת המיסוי על המשקאות האלכוהוליים, גם היא - כמו ההיטלים המופרזים על הדלק, ועל המכוניות, ועל הסיגריות, ועל בשר אדום ועל עוד שורה ארוכה של מוצרים - היא קודם כל פגיעה בריקי כהן אהובת לבו, האישה שהעלתה אותו לגדולה לפני חצי שנה בפרץ של התלהבות רגעית מה"פוליטיקה החדשה", ועכשיו רוצה לשבור לעצמה בקבוק של בקארדי בריזר על הראש מרוב תסכול (אבל היא לא תעשה זאת - כי מחירו כה גבוה).
אכול ושתה, כי מחר אין ביביסיטר
ריקי יודעת היטב איך יאיר לפיד מבלה (או לפחות בילה, עד שהחליף את המילייה של האלפיון העליון בפקידי האוצר) את שעות הפנאי שלו. היא יודעת שהוא אוכל צהריים בארץ רחוקה רחוקה שנקראת "רפאל", ויונק סיגרים מתוצרת זרה, ולוגם וויסקי סינגל מאלט, ונוסע לחופשה במלונות שגובים על לילה בודד מחיר המשתווה לתוצר הלאומי של מדינה אפריקאית ממוצעת. ויודעים מה? היא בסדר עם זה. כי בינינו, היא יודעת שאוכל פלצני הוא אוכל לא טעים, ומלון מלוקק מדי שואב אנשים שלא כיף לשהות במחיצתם. ועם השנים עלתה גם על הבלוף הקטן: ליין יקר להחריד אין באמת עפיצות של פירות יער שנקטפו בשנה מעוברת על ידי כלבי גולדן טרייר דנים.
אבל היא כן אוהבת את הבריזר-אבטיח המתוק להחריד שלה, ובעלה כן אוהב כוסית וויסקי רד לייבל. ושניהם אוהבים לשבת במרפסת ולהתחלק ב"סיגרה" קטנה ורעה - ממש כמו קוין ספייסי ורובין רייט ב"בית הקלפים" - ולהתרפק על נעוריהם ועל הילדים המדהימים שנרדמו סוף סוף. ופעם בשנה, כשהם בחו"ל, הם רוצים להתפנק באמת - כי כשמתפנקים רק פעם בשנה, יודעים להעריך את זה. ושניהם עדיין חולמים להחליף את האוטו לחדש, כי נכון שאוטו משומש משתלם יותר - אבל לאוטו חדש אין שריטות (לפחות בשבוע הראשון).
את ריקי כהן מלמדים כבר שנים ש"מותרות" היא מילה גסה. שמכונית חדשה צריכה לעלות כמו ארבע דומות באמריקה ושארבע תאנים עולות כמו 50 תפוחים ושבשר אדום אפשר בקושי פעם בחודש, ושסלמון מעושן זה רק בחתונות. ועכשיו גם אומרים לה שאפשר לחיות בלי ערק. או וודקה. וכשפעם בשבוע גברת ריקי ומר אינטל כהן ייקחו בייביסיטר, ויצאו לפאב המקומי (מרוטים ועייפים, אך נחושים לעשות לברמן מובארק), הם ישמיעו אנחה רפה כשיבחינו בתפריט שמחירו של דרינק על בסיס וודקה עלה ל- 50 שקלים. ישמיעו - ויזמינו כמו גדולים. אכול ושתה, כי מחר כבר אין בייביסיטר.
גלגול מודרני של מס הנסיעות
האוטומטיות הזאת שבה שולחים לנו יד לכיס היא כל כך מרגיזה. המיסוי החדש על משקאות אלכוהוליים לא יפגע בסינגל מאלט של יאיר או בוודקה דולצ'יניאה שלו, כי דווקא המחיר שלהם ירד. לפיד יכול היה לחכות בשקט עם ה"הסכם" עד 2014, אבל הוא בחר להקדים אותו ולהפתיע את השוק. זאת בחירה שלו, והחלטה שלו בלבד. גם ההחלטה להעלות את שיעור המס על ליטר של כוהל מ- 85 שקל ל-105 היא שלו. וגם ההחלטה לא לטפל במחירי משקאות היוקרה היא כולה כולה שלו. אז במסגרת מדיניות "אמץ לך מדיניות", שר האוצר מתבקש להצטייד בפנס ובמימייה, לגשת לספרייה הקרובה, ולחפש את ההגדרה המילונית למושג "קבלת אחריות".
גם הניסיון לצבוע את מאות המיליונים שתכניס הרפורמה לקופת המשק באיצטלה של "נלחמים בהשתכרות של בני נוער" היא מזויפת. מחקרים מוכיחים שמלחמה בשיכרות בני נוער (ממש כמו המלחמה בצריכת סמים) לא בהכרח עוברת בהצלחה דרך הכיס שלהם. הנה, למשל, דברים שנכתבו במחקר השוואתי שהזמין ח"כ נחמן שי עבור מרכז המחקר של הכנסת ב- 2010: "למרות ההשפעה של העלאת מחירי משקאות אלכוהוליים על הצריכה שלהם, מדינות כמעט אינן משתמשות בכלי זה בתוכניות למאבק באלכוהול. זולת מקרים ספציפיים, המטרות של מיסוי אלכוהול הן פיסקאליות, ולא נובעות מדאגה לבריאות הציבור. בחלק מהמדינות יש דווקא מגמה של הפחתת שיעור המס על משקאות אלכוהוליים, המביאה להוזלה שלה. אחת הטענות נגד העלאת מחירי המשקאות האלכוהוליים היא שייקורם פוגע בכלל האוכלוסייה, ורוב האנשים שותים במתינות ואינם גורמים נזק לעצמם ולסביבתם".
במילים אחרות, ההחלטה להעלות מס לאוכלוסייה שלמה של בוגרים השותים באחריות ובמתינות, כדי להילחם (או להעמיד פנים שנלחמים) בבעיה נקודתית של מגזר קטן (בני הנוער) - היא גם לא יעילה, וגם לא הוגנת.
הקשישים שבינינו זוכרים שבשנות ה-80 הושת לשנה על הציבור כולו "מס הנסיעות" הידוע לשמצה - מאה דולר תוספת לכל כרטיס טיסה לחו"ל. המס הלא פרוגרסיבי ולא הגון הזה הלך מזמן לעולמו. אבל גילגוליו המודרניים עדיין נותרו עימנו.
לכל הטורים של אבנר הופשטיין בוואלה!
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il