פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בין הבדואים בנגב לאינדיאנים בארה"ב

      אי אפשר לעצור את הקידמה ולכן חוק פראוור ראוי ונחוץ - ובכל זאת זה עצוב: אורח חיים בן אלפי שנים מגיע לקיצו. הערבים הגזימו בתגובתם, אבל ראוי להתחשב בהם במידת האפשר

      השנה היא שנת 1887. סנאטור אמריקני בשם הנרי לורנס דוז מאמין שהיום יעבור בקונגרס "חוק דוז" (Dawes Act), שיסדיר אחת ולתמיד את עניין בעלות הקרקע של ילידים אינדיאנים בארה"ב. הוא פותח את יום העבודה באמירה זו: "להיות אדם מתורבת משמע ללבוש בגדים מתורבתים (...), לעבד אדמה, לחיות בבית, לנסוע במכונית, לשלוח ילדים לבית ספר, לשתות וויסקי ולהחזיק בבעלות על קרקע".

      בזמנו, התגובות לחוק דוז היו שונות ומגוונות. אליס פלצ'ר, ראש ארגון "ידידי האינדיאנים" שהשתתפה מתוקף תפקידה בגיבוש לשון החוק, ציינה בזמנו: "כעת האינדיאני יכול להיות אדם חופשי; חופשי משעבוד לשבט (...), חופשי להיכנס לחברה אזרחית. לכן, חוק זה יכול להיחשב כהכרזת העצמאות של האינדיאנים בארצנו".

      אכן, נראה היה שכולם מרוצים מהעברת החוק ב-1887. כולם, חוץ מאוכלוסיה שולית ובלתי רלוונטנית בעליל, אוכלוסיה בשם "האינדיאנים". אחד מהם, משבט "נז פירס", שהופיע באותו דיון גורלי בקונגרס, קבע באופן חד-משמעי: "אנחנו לא רוצים שיחתכו את האדמה חתיכות-חתיכות...".

      חברי קונגרס רבים לא הבינו את התנגדות השבטים. הרי אנשי הקידמה והחוק ניסו באמת ובתמים להיטיב עמם! למעשה, כל ראש משפחה אינדיאנית קיבל לראשונה, על פי חוק, בעלות פרטית בקרקע חקלאית בגודל של כ-640 דונם (160 אקר). אולם התנגדות האינדיאנים נבעה ממניע אחר: החוק גם קבע ששאר הקרקעות שלא חולקו למשפחות, קרקעות בהן נדדו השבטים בחופשיות, הוכרזו "קרקעות עודפות" ונמכרו מיידית למתיישבים לבנים בעלי הון. כך, בתוך יום אחד, נעלמה ההכרה הרשמית בשבטים ובבעלות שבטית על קרקעות ועברה מן העולם. לפני 1887, השבטים האינדיאנים החזיקו בכ-600 מיליון דונם. בתוך 20 שנה מאישור "חוק דוז", הם איבדו שני שלישים מאותן אדמות.

      לאורח חיים ייחודי אין מחיר כלכלי

      אתמול (שני) התקיים דיון סוער בכנסת ישראל בעניין קריאה ראשונה לאישור "חוק פראוור" שבא להסדיר את זכויות הבדואים בקרקעות בנגב, בנסיון ליישב אותם ביישובים מסודרים. כמו האינדיאנים, גם הבדואים לא בהכרח רואים הסדרת זכויות קרקע כדבר חיובי או אפילו חיוני. קשה לראש היהודי-מערבי שלנו להבין את טעם ומהות התנגדותם למהלך.

      תופעת חלוקת הקרקעות על פי מפתח "שבטים נודדים" חולפת כעת מארצנו, אחרי כ-2,500 שנה. המדינה מעניקה היום לבדואים את הזכות להסדיר בעלות רשומה על אדמות בשווי מצטבר של מאות מיליוני שקלים, וזאת בתקופה בה זוגות צעירים בכל הארץ מתקשים אפילו לדמיין רכישת דירה צנועה. הזעם שהתפרץ אתמול בכנסת הוא ביטוי של התנגשות תרבותית ותפיסתית. מה שהאינדיאנים ניסו להביע בפני הקונגרס האמריקני לפני 126 שנה, הוא שלאורח חיים ייחודי כמו שלהם אין מחיר כלכלי. הם לא הצליחו לשכנע את הרוב האמריקאי, והתוצאה הבלתי-נמנעת קרתה.

      אני תומך ביוזמת חוק פראוור. אפשר להתווכח על כמות, איכות ומיקום הקרקעות שמוצעות היום ליישובים הבדואים, אלו ויכוחים לגיטימיים שכנראה יימשכו עוד שנים רבות (אגב, עד היום פתוחים בבתי משפט אמריקניים תיקים בגין פרשנותו ויישומו של חוק דוז). אך אי אפשר לעצור את הצורך בהתיישבות מסודרת בארץ ישראל, וההנחה היא, שאי-הסדרת הזכויות תגרום ליותר חיכוכים בין מתיישבים יהודים לבדואים בדרום, מאשר אי-הנוחות שייצור עצם הליך הסדרתם.

      על אף תמיכתי בחוק, אתמול היה יום עצוב עבורי. עצוב היה לראות את חברי כנסת מבזים את עצמם ומגדפים זה את זה. עצוב היה לראות את ח"כ אחמד טיבי וחבריו קורעים העתקי חוק ושופכים עליהם מים מעל דוכן הכנסת. עצוב היה לשמוע את ח"כ עפו אגבאריה קורא בדיון רשמי מעל בימת הכנסת למרד אזרחי ולאינתיפאדה חדשה. אין ספק שחברי הכנסת האלה חרגו מכללי שיח דמוקרטי תקין. אבל מי שמתרגש מהתבטאויות אלה מפספס את הנקודה הכואבת העיקרית.

      אתמול היה יום עצוב בעיקר כיוון שהוא מסמל סוף עידן של תרבות נדידה וייחודית בארץ ישראל. עיקר היופי שבתרבות הבדואית יגסוס מהיום ואילך אט-אט, עד שייעלם מן העולם. לא נעימה המחשבה שיום מתקרב בו לא יהיו עוד אנשים שנודדים עם עדר כבשיהם ועזיהם במדבריות שלנו, בהתאם לעונות השנה, צמחיית האזור ומקורות המים. קשה לדמיין שלאחר אלפי שנים של חיים על פי מסורת עתיקה, הציווילזציה המערבית המודרנית כובשת גם את אורח חיי הבדואים.

      חוק פראוור הוא חוק חיוני, בלתי נמנע וחשוב. עם זאת, מדובר ביוזמה עצובה. נותר לקוות שכנסת ישראל תשקול בכובד ראש את המחיר האמיתי שמשלמים היום הבדואים, ותתחשב בהם בצורה המקסימלית בבואה לקבוע כמותית ואיכותית את מיקום התיישבותם הסופי. אך יותר מכך, חשוב שתתנהל מולם ברגישות שנובעת מתוך הבנה שאורח חייהם, הישן והמיושן בעיננו, מהווה בעינהם איכות חיים שהולכת להישלל מהם. והם, אחרי הכול, הבדואים הישראלים שלנו.

      עו"ד כלב מאיירס הוא מייסד מכון ירושלים לצדק

      לכל הטורים של כלב מאיירס בוואלה!

      דעה אחרת: ח"כים ערבים, התפטרו מהכנסת והובילו מרי אזרחי / אבתיסאם מראענה

      מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il