לחשוד יש זכויות, ומה עם הנפגע?

בתגובה למאמר גם לפדופילים מגיע לחזור לחיים, שפורסם בוואלה! בשבוע שעבר

מאה אלף ילדים בישראל הם נפגעי עבירות מין. נתון זה, שהאוזן מתקשה לעכל, נשען על הערכה מספרית שגיבשו במועצה לשלום הילד בהתבסס על מחקרים שנערכו במדינות המערב. כדי להמחיש באופן ויזואלי את המשוואה, דמיינו 3,500 כיתות לימוד מלאות, רק שבמקום הילקוטים, מונח על גבם של כל התלמידים סיפור התעללות קשה שאותו יצטרכו לסחוב במשך כל ימי חייהם.

לפי נתונים ממרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, שיעור קטן ביותר מכלל הפונים נחשף ומגיע למשטרה. דוח של מרכז המידע בכנסת שיצא בתחילת השנה ובחן את מסלולי הטיפול באחריות משרדי הממשלה, מצביע על כך ש-85% מהילדים נפגעי עבירות המין המדווחים לרווחה אינם זוכים בטיפול נפשי במרכזי ההגנה, כפי שמגיע להם על פי חוק. לעומתם, הכירה המדינה בזכותם של חשודים, נאשמים ואסירים לייצוג משפטי, טיפול ושיקום מכוח החוק.

לפני שמקיימים דיון מוסרי על אחריות המדינה לאזרחיה, חשוב להבהיר כי השלכות הפגיעה המינית ניכרות לא רק אצל הנפגעים הישירים, אלא גם אצל קרוביהם - למשל הורי הנאנסת, או ילדיו של אב שהותקף בילדותו - וצרפו לכך גם את המעגל המשפחתי המורחב יותר והמעגל החברתי. הנפגעים סובלים מנזקים כבדים שאין איש החולק על חומרתם, אך הם עדיין קורסים תחת נטל ההפליה לרעה. בעוד המדינה הכירה בזכות לפיצויים של נפגעי תאונות הדרכים, נפגעי פעולות איבה, מי שנפגע במהלך שירותו הצבאי או במהלך עבודתו, הרי שנפגעי העבירה בישראל הם אוכלוסייה מודרת מזכויות שיקומיות וכלכליות בסיסיות. כך למשל, לא קיימת הזכות לטיפול נפשי מכוח החוק.

הניסיון למצוא מזור לבעיותיהם של הנפגעים באמצעות הליכים משפטיים מוביל לפתרון חלקי ונקודתי בלבד, ובמקרים רבים, חרף הענקת הזכויות מכוח הדין והפסיקה, אלה לא ימומשו בהעדר ידע מתאים.

בוואקום זה שיצרה המדינה, פועל מרכז נגה בקריה האקדמית אונו, ומנסה לייצר לנפגעים מעמד בהליך הפלילי. בדרך זו, אנו לא רק דואגות לפיצוי הנפגעים על העוול הנורא שנגרם להם, אלא גם משתמשות בתובענות האזרחיות ככלי מחולל שינוי שיסייע לנפגעים להשמיע את קולם. להבדיל מההסתכלות על הנפגע בהליך הפלילי כעל "נספח" בלבד, בעוד הנאשם מוצב במרכז השיח על זכויותיו, על עונשו ועל שיקומו, במסגרת זו אנו פועלות כדי לשים את הנפגע במרכז, ולהחזיר את השליטה לידיו. לנוכח העובדה כי משפחות הנפגעים אינן זכאיות לפיצוי כספי שיסייע בשיקומם, האפיק של תביעה אזרחית הופך להיות מהותי אף יותר.

רחוק מסדר יומם של מקבלי ההחלטות, נפגשו בשבוע שעבר מיטב אנשי הטיפול והמשפט בארץ ב"צדק משלך" - כנס חירום מיוחד שהתקיים בקריה האקדמית אונו (נגה, המרכז לנפגעי עבירה בשיתוף עם מכון חרוב והמרכז לסיוע לנפגעי תקיפה מינית בתל-אביב). למרות הגישות השונות שהוצגו בכנס, כולם הסכימו על דבר אחד: חייבים שינוי! קולם של הנפגעים אינו נשמע כיום בשאון, והם לא זוכים להתייחסות של ממש. הפגיעה בהם איננה מצוינת ביום זיכרון לאומי, והם לא זוכים לחיבוק חברתי או להכרה כקבוצה בעלת צרכים ייחודיים.

המסלול לשינוי המציאות העגומה הזו חייב לעבור בהכרה סטטוטורית במעמדם הכולל של נפגעי העבירה בישראל. הכרה זו לא מצריכה רק טיפול משפטי ונפשי מיידי, אלא טיפול ארוך טווח, ובצד זה, הכרה גם בצרכיהם הכלכליים של הנפגעים. לא מדובר רק באקט משקם לנפגע הספציפי, כי אם בנקיטת עמדה ציבורית- חברתית, ואמירה חשובה מבחינה מוסרית וכלכלית. המשך ההתעלמות של מדינת ישראל מצרכים אלו של הנפגעים, לא רק תזין מצעד האיוולת אלא תרחיב את מעגל הנפגעים. בהעדר מענה לאומי הולם, הפגיעה הנפשית שעמה מתמודדים הנפגעים כיום עלולה להפוך לכרונית ולהוציאם ממעגל החיים החברתי הנורמטיבי ואפילו ממעגל העבודה. הדבר נכון שבעתיים כאשר מדובר בילדים נפגעי עבירות מין.

הכותבת היא עו"ד דקלה טוטיאן, יו"ר ומנכ"ל משותף מרכז נגה - המרכז לזכויות נפגעי עבירה, הקריה האקדמית אונו

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il