לא אשכח את הפגישה ההיא. מהצד הצרפתי של השולחן ישבו חמישה בכירים, במרכזם הנשיא ניקולא סרקוזי. ממול ישבו חמישה ישראלים, במרכזם ראש הממשלה בנימין נתניהו. לאורך כל הפגישה פנו שני המנהיגים זה לזה בשמם הפרטי. ניכר עליהם שהם מכירים זה את זה, ואף מעריכים זה את זה. שניהם הכירו בעת ששימשו שרי אוצר במדינותיהם בתחילת שנות ה-2000, והבטיחו זה לזה שכאשר יגיעו לעמדת ההנהגה הם יחוללו מהפכה, כל אחד בארצו.
עתה הם ישבו זה מול זה, ונתניהו פירט בפני מארחו את חזון שתי המדינות, מדינת ישראל לצד מדינה פלסטינית. סרקוזי יצא מגדרו. כמה שבועות לפני כן, חשף נתניהו את החזון הזה בפני מאות אורחים באוניברסיטת בר-אילן והצית רעש עולמי.
בתום הפגישה, אחרי שסרקוזי נפרד בחיבוק מנתניהו, לחש שר החוץ הצרפתי על אזני: "אל תיתן לחברים שלך לפרק את הקואליציה". בדבריו התכוון ברנאר קושנר למחלוקת שפילגה אז את סיעת העבודה בכנסת, בין המאמינים לכוונות השלום של נתניהו ובין אלה שהאמינו שהוא מבלף, כדרכו. "דווקא ביבי, שהוא איש ימין - הוא שיעשה שלום עם הפלסטינים," המשיך קושנר. סרקוזי, ששמע את הדברים, הנהן לאות של הסכמה. "אתה צריך להאמין לו," שלח אצבע לעבר נתניהו. "אתם חייבים לתמוך בו".
"יש הרבה שקרנים, אבל הוא הכי מוכשר"
באותם רגעים דרמטיים, בעודו פורש את חזון שתי המדינות בפני מארחיו בלשכה המפוארת בארמון האליזה, קשה היה לדמיין שפיו ולבו של נתניהו אינם שווים. סרקוזי, אחרון הנאיביים, נשבה בקסמן של מילותיו של נתניהו שתורגמו באזנו לצרפתית. מי היה מעלה על דעתו שכעבור פחות משנתיים הוא יכנה אותו "שקרן" אחרי שהגיע למסקנה שהוא בילף אותו. גם קושנר התקשה להתאושש ממופע הקסמים של נתניהו. "הוא מאחז עיניים," סיפר לי כעבור שנתיים בכנס על השלום במזרח התיכון שנערך במדריד. "פגשתי הרבה מנהיגים בחיי שלא התכוונו לאף מילה שאמרו, אבל מעולם לא נתקלתי במנהיג שעושה את זה בכישרון כל כך גדול, כמו נתניהו. זה אסון לכם ואסון לשלום".
למען האמת, גם אחרי נאום בר אילן לא ניכרה טלטלה אידיאולוגית בתוך הליכוד. בעוד העולם יוצא מגדרו מרוב התלהבות, חברי כנסת במפלגת השלטון נהגו כתמול שלשום, כאילו מאומה לא אירע. הראשון שהחזיר אותי לקרקע המציאות היה לא אחר מאשר חבר הכנסת דני דנון. למחרת נאום בר-אילן, ביציאה מאחת הוועדות בכנסת, שאלתי אותו אם פניו אל מחוץ לליכוד, לאחת ממפלגות הימין הקיצוני. דנון התגלגל מצחוק כאילו שמע בדיחה טובה. "רעיון שתי המדינות הוא לא מעשי וביבי לא מתכוון לממש אותו", הטיח לעברי. "אף אחד בליכוד לא מאמין לזה. מיושב-ראש הכנסת ריבלין עד אחרון החברים בתנועה". ואם נתניהו ינסה בכל זאת לממש את הרעיון, הקשיתי. "שני דברים יקרו," הרצין לפתע. "או שביבי יודח, או שהליכוד יתפרק. אין אפשרות שלישית".
בסוף השבוע האחרון חזר דנון - כיום סגן שר הביטחון - על הדברים האלו בראיון, וחולל סערה-זוטא. גורמים בכירים בממשלה אף טרחו להגיב ולומר שדבריו "אינם משקפים" את עמדות ההנהגה. אבל לא כדאי לתת ל"מחלוקת" הזו להטעות אותנו. במחלוקת הכוזבת על "שתי המדינות", דנון ונתניהו נמצאים באותו צד של המתרס. במשך ארבע שנים מאז נאום בר-אילן, לא התרחש ולו אירוע אחד שיכול להוכיח אחרת. הבנייה בהתנחלויות הואצה בעוצמה גדולה מבעבר; שיעור המתנחלים גדל; אובמה בא וקרי בא וקלינטון באה ושאר העולם בא - ושום דבר לא קרה. מיום ליום, ההפרדה בין שני העמים מצטיירת כבלתי מעשית.
הרי לכם אירוניה ישראלית במיטבה: הציבור תומך ברוב גדול בפתרון שתי המדינות, כך מוכח שוב ושוב, סקר אחר סקר. אבל בבחירות האחרונות, כמו בבחירות הקודמות ובאלו שקדמו להן, הוא העניק את השלטון למפלגות שמתעבות את רעיון שתי המדינות. זו הסיבה שנתניהו, על אף המיאוס הציבורי שדבק בו, עודנו המייצג הכי נאמן של האירוניה הישראלית הזאת. מצד אחד הוא מדבר על שתי מדינות לשני עמים, מצד אחר הוא אינו מוכן להזיז את האצבע הקטנה כדי להגשים אותו. דוקטור ביבי ומיסטר דנון.
הכותב הוא דניאל בן-סימון, סופר וח"כ לשעבר במפלגת העבודה
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il