פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חטא הגאווה של ארדואן מתנקם בו

      כפייה דתית, מיזמים מגלומניים וקידום משטר נשיאותי - העוצמה שצבר הביאה את ראש ממשלת טורקיה להתחיל לנהוג כשליט יחיד. בסופו של דבר, זה היה יותר מדי עבור החברה האזרחית

      גם המומחים החוקרים את טורקיה המודרנית מתקשים להסביר את מכלול הסיבות העומדות מאחורי התהליכים העוברים בעת הזו על המדינה, שהתבטאו בהתפרצות המחאה ההמונית בימים האחרונים. את אחד ההסברים המעניינים ביותר הציע הפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק, מהוגי הדעות הבולטים בעולם, שהתייחס לנושא בדברים שכתב ביממה האחרונה ברשת. בעיניו, המהומות בטורקיה אינן מנותקות מסדרה גדולה יותר של מהומות ומשברים בחלקים אחרים של העולם בשנים האחרונות - מ"האביב הערבי" ועד תנועות המחאה של הצעירים באירופה ובארצות הברית. יש כאן, לדבריו, התקוממות נגד שילוב של מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית קיצונית, לאומנות דתית-אוטוריטרית וזלזול בערכי הסביבה. העניין, מסביר ז'יז'ק, הוא שהדברים הללו, כולם כאחד, פוגעים באושיות החברה האזרחית - שמעצם טבעה חותרת לסולידריות ולסובלנות.

      המחאה בטורקיה - כותרות אחרונות
      טורקיה: מפגין נדרס למוות, ארגוני עובדים ישבתו
      חצות בכיכר: לילה משוגע עם המפגינים באיסטנבול
      מטה ארדואן הוצת באיזמיר; הבית הלבן מצדד במפגינים

      אף שההסבר של ז'יז'ק נשמע אקדמי-משהו מצד אחד, אך יחד עם זאת פשטני למדי - הוא בכל זאת קולע יפה לתחושות ולזרמים העומדים מאחורי המחאה הטורקית. ראשית, צריך להבין שבמהלך 30 השנים האחרונות אכן צמחה בטורקיה חברה אזרחית עירונית - מעמד ביניים המזהה את עצמו עם המדינה ומזדהה כ"אליטה משרתת", ואוכלוסיה מגוונת שיש לה סדרת אינטרסים, תחושות סולידריות, הזדהות עם הנוף הטורקי וכלי ביטוי מגוונים: עיתונים, טלוויזיה, רשתות חברתיות באינטרנט ומקומות מפגש רבים. עבור הקבוצה הגדולה הזו, השנים האחרונות לשלטון ארדואן התאפיינו בדיוק באותם מפגעים שז'יז'ק מונה: כלכלה אגרסיבית ההופכת שטחים ירוקים לגורדי שחקים באיסטנבול ובערים נוספות, והחלפה של הלאומנות החילונית בלאומנות דתית שיש בה אלמנטים קשים לא פחות של דחיית זרים ומיעוטים.

      מפגינים בעיר איסטנבול, טורקיה. יוני 2013 (דניאל בוק)
      גם המומחים הגדולים מתקשים להסביר את התהליכים שטורקיה עוברת. מפגינים בטורקיה (צילום: דניאל בוק)

      המאפיינים הללו הם בדיוק תעודת הזהות של "מפלגת הצדק והפיתוח" (AKP), שהקים רג'פ טייפ ארדואן, וזה 11 שנה הוא שולט באמצעותה במדינה. עבור רבים, מסמל שלטונה של המפלגה את המרוץ הנחוש אחר רווח כלכלי - מכירת נכסי המדינה למפתחים מקומיים, בניית גורדי שחקים המכערים את קו הרקיע של איסטנבול ואנקרה והעברת זיכיונות ורישיונות כלכליים למקורבים. לצד אלה, מתחולל תהליך אגרסיבי של איסלום הסביבה, שנעשה במסווה של דמוקרטיזציה ושמירה על זכויות הפרט - למשל: מכירת אלכוהול נאסרת כביכול כדי להימנע מתאונות דרכים, מסגדים נבנים כביכול כדי לאפשר לדתיים לקיים את מצוות דתם, ובתי ספר חילוניים מוסבים לדתיים מאותה סיבה.

      אולם הדבר המשמעותי ביותר הוא השלטון האוטוריטרי המתלווה לכל אלה. תהליך הדמוקרטיזציה של טורקיה היה ארוך, אטי ומכאיב. מייסד טורקיה המודרנית כמאל אטאטורק ויורשיו התנהגו לעתים קרובות כיורשי הסולטאנים העותמאניים. האפיזודות הדמוקרטיות היו קצרות, ולעתים קרובות הסתיימו באנרכיה, בקרבות רחוב ובהשתלטות הצבא. רק בשנים האחרונות, ובאופן פרדוקסלי דווקא בשנות שלטונה הראשונות של מפלגת הצדק והפיתוח, גברה בציבור התחושה שהנה, הדמוקרטיה מתבססת במדינה.

      רג'פ טייפ ארדואן נואם בחודש מאי (AP)
      נתפס בתחילת דרכו כמושיע הדמוקרטי. ארדואן (צילום: AP)

      ארדואן נתפס בתחילת דרכו כמושיע הדמוקרטי שגאל את המדינה מידי השלטון הכמאליסטי הסמי-דיקטטורי, שהתבסס רבות על הצבא. במשך שנות שלטונו צמצם בהדרגה את כוחו של הצבא והחליף את כל שדרת הפיקוד שלו (תוך השלכת גנרלים לכלא). לרפורמות השלטוניות התלווה גם שגשוג כלכלי וצמיחה שהותירו את טורקיה במידה רבה מחוץ למשבר הכלכלי העולמי - וכל אלו רק תרמו לפופולריות של המנהיג, שהגדיל את כוחו ממערכת בחירות למערכת בחירות, וכיום עומד בראש רוב מוחלט בפרלמנט המבוסס על מפלגתו בלבד.

      אלא שבשלב מסוים, כך נראה, הגיע רגע ה"היבריס" של ארדואן, שחטא בחטא הגאווה והחל להתנהל כמנהיג כל-יכול, או כפי שמכנים אותו כעת רבים מהמפגינים – "דיקטטור" או "סולטאן". בזו אחר זו החל לקבל החלטות שרירותיות שהותירו את החברה בתחושה שאין בעצם תהליך דמוקרטי, בכל תחום ותחום - בין אם בהתערבות במערכת השיעורים בבתי הספר (בין היתר כך שיכללו יותר תכנים דתיים), ובין אם מדובר בתכנון העירוני, כמו התכנית להרוס הפארק באיסטנבול שהציתה את המהומות, או היוזמה המגלומנית לחפור תעלה נוספת בין הים השחור לים מרמרה, במקביל לבוספורוס, שתהפוך את איסטנבול למעשה לאי (יוזמה שארדואן פשוט הודיע על הוצאתה לפועל, ללא כל דיון פרלמנטרי או ציבורי).

      התפיסה הפוליטית ההולכת ומשתלטת על השיח היא שארדואן הוא המחליט - והפרלמנט והציבור צריכים לקיים. הדברים זוכים לביטוי יותר מכל ביוזמה האחרונה שהציג ראש הממשלה לשינוי מקיף בחוקת המדינה, במטרה לייסד משטר נשיאותי. כיום בנויה שיטת השלטון בטורקיה בדומה לזו בישראל, כשהנשיא (עבדוללה גול) הוא דמות ייצוגית מעיקרה, וראש הממשלה (ארדואן) הוא ראש הרשות המבצעת. ארדואן מעוניין לחבר את שתי הפונקציות ולהותיר את תפקיד הנשיא בלבד (אותו הוא מייעד לעצמו), שנבחר ישירות בבחירות. השיטה המוצעת דומה למשטר הנשיאותי בארצות הברית, אלא שבטורקיה כוחן של הרשויות המחוקקת ובעיקר השופטת מופחת, והן תלויות במידה רבה בממשלה - ולכן משטר כזה לא יותיר איזונים ובלמים מספיקים ויסלול את הדרך עבור ארדואן לשלטון כמעט אבסולוטי.

      עימותים בין מפגינים ושוטרים במרכז איסטנבול, טורקיה, יוני 2013 (רויטרס)
      בחברה העירונית בטורקיה מורגשת תחושת תסכול (צילום: רויטרס)

      מבחינת אותה קבוצה העירונית גדולה, המחוברת לעצמה והמגוונת, שז'יז'ק מכנה אותה "החברה האזרחית" - הובילו כל התהליכים הללו לתחושת תסכול מעמיקה והולכת. כפי שז'יז'ק מציין, הקבוצה הזאת מחשיבה מאד את הסולידריות ואת הסובלנות, אולם שני המרכיבים הללו הלכו והתרוקנו מתוכנם בשנים האחרונות. ארדואן ומפלגתו התנתקו לא רק מן האופוזיציה החילונית, אלא גם מתומכיהם בעבר - הליברלים השמאלניים שסלדו מהשלטון הכמאליסטי, וגם הדתיים העירוניים שהתגאו ביכולתם לקיים מערכת פתוחה וסובלנית עם שכניהם החילוניים ועם בני המיעוטים. אותם אנשים בחרו בעבר בשמחה בארדואן כדי שישחרר אותם מעולה של הדיקטטורה הכמאליסטית שכפתה על העם את החילוניות (בין היתר אסרה על חבישת רעלות) - אך כיום הם מוצאים עצמם עם כפייה מהכיוון ההפוך.

      כל אלה עמדו בבסיס התחושות שהובילו להתפרצות המחאה הנוכחית. השאלה הגדולה היא, האם תצליח הממשלה לתקוע טריז בין הקבוצות השונות המשתתפות במחאה, כדי למנוע ממנה לתרגם את האנרגיה מהרחובות לכוח פוליטי משמעותי ומאוחד שיוכל לסכן את ארדואן בבחירות הבאות (שאמורות להתקיים בשנה הבאה, בהתאם לשינויים שיצליח ארדואן להכניס בחוקה). אין ספק שהיא חותרת לכך. מאמצי השלטונות להדגיש את מקרי הוונדליזם והפגיעה בחלונות ראווה ובתחנות אוטובוס אכן מרתיעה רבים מהמפגינים שהתכוונו למחאה שלווה; הכרזותיו של ארדואן שיש מעצמה זרה (איראן? סוריה? ישראל?) שהפיחה רוח במחאה הזאת מדאיגה רבים אחרים, והאלימות שמפעילה הממשלה מרתיעה קבוצה נוספת. בסופו של התהליך, תיוותר בזירה רק הקבוצה הנחושה ביותר.

      המהלכים הללו של ארדואן ואנשיו עלולים לשבור את גבה של המחאה לעת עתה, אולם סיבות העומק ייוותרו בעינן - וגם אם המחאה תשכך לעת עתה, הכעס הגואה נגד השלטון כנראה יתפרץ שוב במועד מאוחר יותר.