אין כמו שוק העבודה בישראל כדי להעיד על התהומות אליהן צונחת הרווחה הכלכלית של רבים מאזרחיה. הניסיון של חברת "הוט" לפגוע בתנאי העסקה של עובדיה הוא סימפטום למגמה מקוממת זו. הנה חברה איתנה, שבעליה העניק לעצמו, אך לפני שנה, דיבידנד בלתי-נתפס בסך 237 מליון שקלים, וכעת היא מבקשת להוריד את עלויות השכר של עובדיה באמצעות המרת דפוסי העסקתם: לא עוד העסקה ישירה על ידי החברה אלא העברתם לידי חברות כוח אדם. ההתנגדות למהלך זה נתקלת באלימות של ממש, הכוללת בין היתר את כליאתם של העובדים במוקדי השירות כדי למנוע מהם הצטרפות ל"כוח לעובדים", הארגון שבמסגרתו מנסים עובדי החברה בניסיון למנוע אותו.
היום: "כוח לעובדים" הכריז על סכסוך עבודה בהוט
החברה דוחה את הטענה שזו הסיבה המנחה אותה לערוך שינוי בדפוסי ההעסקה של עובדיה; היא מבקשת לשוות לשינוי זה צביון ענייני, טכנוקרטי משהו. השינוי נדרש, לטענתה, כדי "להתאים את מערכי השירות לצרכי השוק המשתנים".
אבל אין מדובר כאן באבן רוזטה מצרית ואין צורך במאמץ מיוחד כדי לפענח את משמעותה של שפת הסתרים הזו. די אם נעמוד על ההשלכות המעשיות שלה. הנתונים שמספק "כוח לעובדים" מדברים בעד עצמם: בעוד שטכנאי החברה המועסקים באמצעות חברות קבלניות משתכרים כ-4,500 שקלים לחודש, הטכנאים המועסקים ישירות על ידי החברה משתכרים כ-8,000 שקלים לחודש, ואף נהנים מתנאי עבודה הוגנים יותר. על-פי הרטוריקה החבוטה של הנהלת החברה, לקוחות החברה הם אלה שיצאו נשכרים מהפגיעה בשכר עובדיה, אך ניתן לצפות שאם החברה תצליח לשבור את עובדיה ולהעביר את מרביתם לחברות כוח אדם, יהיו אחרים שייהנו דווקא מהישג מפוקפק זה. כך למשל, הוא יאפשר, מן הסתם, משיכה נוספת של דיבידנדים מופלגים לבעלי החברה - ואולי אף הגדלה ניכרת בשכרו של מנכ"ל החברה, העומדת היום על כארבעה מיליון שקלים לשנה.
מזכיר פרקים אפלים בהיסטוריה
מאמציה של "הוט" להעביר את עובדיה לחברות כוח אדם משקפים תופעה רווחת ונפסדת בשוק העבודה בישראל - התרחבות מבהילה של פערי השכר המלווה בדחיקתם של עובדים רבים אל מעגלי העוני והמצוקה. כפי שניתן ללמוד מנתונים שפירסם באחרונה מרכז "אדוה", פערי השכר בישראל הם מהגדולים בעולם המערבי. בשנת 2011, השכר הממוצע של המנכ"לים בחברות הגדולות היה גבוה פי 94 מהשכר הממוצע במשק. מאידך, היקף ההעסקה באמצעות חברות קבלן, המתאפיין בשכר נמוך, הוא הגבוה בעולם המתוקן, ועומד על כ-10% מכלל העובדים במשק. בקרב אוכלוסיה זו בולט במיוחד שיעורם הגבוה של נשים (כ-65%), צעירים ועולים חדשים.
בזמנו קבע אגף האכיפה במשרד התמ"ת כי אוכלוסיית העובדים בענפים המזוהים עם עובדי הקבלן נחשבת לאוכלוסיית עובדים חלשה המשתכרת קרוב לשכר המינימום. ואם לא די בכך שתקרת השכר של אוכלוסיה זו נמוכה, הרי שהיא גם חשופה לפגיעה מתמשכת מצדם של המעסיקים, המשתמשים בדרכים יצירתיות ונכלוליות כדי להמשיך ולהוריד את עלות העסקתה. המדינה מצדה מסייעת לקיומה של תופעה זו ומעניקה לה רוח גבית, היות שהיא גם המעסיקה הגדולה ביותר של עובדי קבלן (45% מעובדי הקבלן בישראל מועסקים על ידה), וגם מגלה רשלנות פושעת באכיפה על חוקי העבודה.
כאן יש לציין שלמרות ההצהרות החגיגיות שהתלוו לחתימה על ההסכם שנחתם בפברואר בשנה שעברה בין נציגי השלטון לההסתדרות על שיפור תנאי העסקתם של עובדי הקבלן במגזר הציבורי, הסכם זה אינו מיושם עד היום. כך גם גורלו של ההסכם שנחתם באותה העת בין ההסתדרות למגזר הפרטי, הסכם שנועד להיטיב עם עובדי הקבלן; גם הסכם זה הפך לאות מתה.
התוצאות של הסטטוס-קוו ביחס למעמדם של עובדי הקבלן אינן מאחרות להופיע, במלוא חומרתן. באחרונה פירסם הביטוח הלאומי דוח שממנו עולה כי שיעור המשפחות העניות, שבהן שני בני הזוג משולבים בשוק העבודה, הוכפל כמעט בעשור האחרון והוא עמד על 4.6% מכלל המשפחות. כמו כן, מדוח העוני של הביטוח הלאומי לשנת 2011 עולה כי תחולת העוני של משפחות עובדות "הוסיפה לעלות ב-2011, מ-19.4% ל-20.0% לפי ההכנסה הכלכלית ומ-13.2% ל-13.8% לפי ההכנסה הפנויה".
עלייה זו התרחשה למרות הגידול בשיעור המועסקים בשוק העבודה. מהדוח עולה כי חלקן של המשפחות העובדות העניות מהמשפחות העניות בגיל העבודה גדל מ-62.4% ל-64.8%. אין צורך לקיים מחקר דקדקני כדי לחשוף את קיומה של הלימה בין היקף ההעסקה של עובדי קבלן לבין שיעורי העוני בישראל, שרק הולכים וגדלים.
שוק העבודה הפך לזירה מרכזית שבה מתחולל המאבק על דמותה של החברה הישראלית - חברה הוגנת וסולידארית או חברה מקוטבת ונעדרת חמלה. הניסיון האמיץ של עובדי חברת "הוט" לשמור על מקום עבודתם מספק תזכורת נוספת שממחישה את טיבו ואופיו של המאבק החשוב הזה. בזמנו, בעת שנחתם ההסכם בין שר האוצר להסתדרות, הכריז השר דאז, יובל שטייניץ, שהסכם זה מבטיח את שיפור מעמדם של עובדי הקבלן בישראל ושיש בו משום "עשיית היסטוריה". אך המשך הפגיעה בעובדי הקבלן ותנאי ההעסקה שלהם מזמן דווקא מחשבות על פרקים אפלים בתולדות יחסי העבודה בעולם, פרקים שמאיימים לזכות בניסוח עדכני ומחודש. האם קיים הכרח שכך יהיה? לא. ההצלחה המרשימה - אך המוגבלת - של יוזמות חדשות להתארגנות עובדים כגון היוזמות של עובדי פלאפון, סלקום, בורגר-ראנץ', הנמל הפרטי בחיפה, ארגון העיתונאים, מורי היל"ה ועוד, מעניקה את התקווה שמאבק עיקש ונחוש של העובדים ושל ארגוניהם השונים יכול להפוך את הקערה על פיה.
הכותב, פרופ' יוסי יונה מאוניברסיטת בן גוריון, עמד בראש צוות יונה-ספיבק שיעץ לראשי המחאה החברתית בנושאי כלכלה וחברה; התמודד ברשימת מפלגת העבודה בבחירות האחרונות לכנסת
לכל הטורים של יוסי יונה בוואלה!