כמו כולם, גם אני התחלחלתי אתמול (רביעי) למשמע סיפור הפרדת ימי הכיף של תלמידי בתי ספר יהודיים וערביים בפארק ה"סופרלנד" בראשון-לציון. כאזרחית החרדה מפני גילויי הגזענות ההולכים ומתרחבים בישראל, גם תגובתי הראשונית הייתה להזדעזע עמוקות ממה שנראה על פניו כהפגנה גלויה של מדיניות אפרטהייד. התגובה "מן המותן" נראתה במקרה זה כתגובה המתבקשת, שאין מוסרית או נכונה ממנה.
אבל אז התחלתי לחשוב.
בעברי הלא רחוק, עבדתי כמורה בראשון-לציון, ראשית בבית ספר יסודי ומאוחר יותר כמחנכת בחטיבת הביניים. במהלך עבודתי יצא לי לא מעט ללוות כיתות ואף שכבות שלמות לימי כיף, בין היתר ל"סופרלנד" שבעיר. חוויותי בימים אלה צפו ועלו בזכרוני אט-אט בזמן שהמשכתי להאזין לסיפור בחדשות, והחלו להסיט את הרגשתי לגבי כל העניין לכיוונים אחרים. עלה בי החשד שאולי הייתה דווקא תבונה פרקטית מסוימת בהחלטה להפריד בין המגזרים, גם אם הדבר הוצג באופן מעורר שאט נפש על ידי נציגת פארק השעשועים ששוחחה עם המורה הערבי.
ראשית, יש להבין כי ימי הכיף המדוברים הם אולי כיף אדיר לתלמידים, אך חשש גדול ואף סיוט של ממש למוריהם. מדובר במלחמת התשה, בה התלמידים מנסים למצות את פוטנציאל ההתפרקות הגלום באירוע, בעוד מוריהם מנסים להתרוצץ כה וכה, להשליט סדר מינימלי ולפקח על התנהגותם בשטח עצום מימדים, שאינו מאפשר לראות את כולם בו בזמן. המורים מודעים לאחריות הגדולה הנופלת עליהם, להשיב את כל הנהנים שלמים ובריאים להוריהם בסופו של יום, אך גם לקלות הדעת הרבה וקוצר טווח ראיית העתיד המאפיינים את בני הגיל המדובר. אני מניחה כי כך חשים גם בעלי המקום והמתפעלים העובדים בו. אף אחד לא רוצה שתלמיד ייפגע במשמרת שלו, ובוודאי שלא לסיים את היום בבית החולים, ומאוחר יותר בבית המשפט.
חולי הגזענות מתחיל בבית - ולא בית הספר ירפא אותו
לתלמידים, כמובן, יש אג'נדות אחרות. לפעמים ימי הכיף הם הזדמנות להיפגש עם תלמידים מבתי ספר אחרים ו"לצאת גברים" מולם. אינני יכולה למנות את מספר המקרים של התגרויות, קללות, יריקות, דחיפות ואיומים שבהם נאלצתי לטפל במסגרת ימי הכיף, כמו גם מקרי האלימות והכמעט-אסון שהתרחשו. כל מורה מכיר את תחושת ה"אבן נגולה" המלווה את סיום היום והחזרה הביתה לאחר שהכול עבר בשלום.
על הבעייתיות המובנית של הסיטואציה נוסף במקרה זה נדבך נוסף: יש להבין את הלך הרוח הגזעני המקובל היום בקרב תלמידים רבים. לא משנה כמה שיחות, תוכניות למניעת שנאה ואלימות וחינוך לדמוקרטיה ניהלתי בכיתה, נאלצתי לשמוע מפי תלמידיי האהובים משפטי נאצה כלפי ערבים וזרים, חמורים מכפי שאתם יכולים להעלות על דעתכם. הדיונים ומערכי השיעור הטובים ביותר אינם יכולים להילחם בדעות הקשות שהתלמידים שומעים לעתים בביתם ובסביבתם, ומפנימים עמוקות. מורים לא יכולים להוות את התרופה היחידה לחברה שחולי הגזענות פשט בה.
בטיולים רבים, כאשר נתקלנו בבני מגזר אחר, קרה שתלמידי בית ספרי סיננו כלפיהם מילים קשות, נאצות וחרפות. אפילו בני, שהוא תלמיד בכיתה ט' בחטיבה אחרת, שב מזועזע מטיול של כיתתו לא מזמן, ודיווח על אמירות שנאה שתלמידים השמיעו בפני בני מיעוטים או עליהם. אין צורך לציין שבישראל כבר הפכו בעבר אמירות מסוג זה לתגרות ולאלימות פיזית, שלעתים הסתיימו בטרגדיה.
לנוכח כל זאת, ועל אף התפיסה הגזענית הגלומה לכאורה בהפרדה בין ילדים על בסיס מוצאם, ייתכן שבכל זאת אפשר לראות דווקא את המניעים החיוביים של מפעילי הפארק - הרצון לספק לתלמידים המבלים במקום חוויה מהנה, תוך הגנה על בריאותם ושלמות גופם ועל זכותם שלא להיפגע בשום צורה. תארו לעצמכם את כל האמור לעיל מתרחש בפארק ענק שבו מעורבות אוכלוסיות תלמידים העוינות לרוב זו את זו, מבלי יכולת אמיתית של המבוגרים האחראים במקום לפקח על הנעשה.
נכון שזה נשמע ונראה נורא ואיום, ואני מודעת לכך שתירוץ ההגנה שימש בעבר כיסוי למדיניות גזענית במקומות שונים בעולם - אך יש גם צביעות רבה בהטלת כל האשמה על הסופרלנד, מבלי לטפל במציאות שהביאה להחלטה. ה"סופרלנד" ובעליו לא יצרו את המצב הקיים, ויש לכבדם על תחושת האחריות שלהם כלפי התלמידים - הרי לא נוכל להמתין עד לתיקון החברה כדי להגן על ילדינו, יש לפעול עתה כדי למנוע מהם פגיעה כלשהי. אם אתם עדיין מזועזעים, כמוני, הפנו את כעסכם למטרות הנכונות - טיפול בפגע הגזענות ובשיפור הקשר בין חלקי החברה המתפוררת שלנו.
הכותבת, עדי שטמברגר, היא מורה לאנגלית ומחנכת בעברה, בשנים האחרונות עוסקת בעיתונות
סערת ההפרדה בסופרלנד - עוד כותרות:
חרם על הסופרלנד: "לא נשתמש בשירותיו של עסק פוגעני"
השרה לבני פנתה ליועץ המשפטי: בדוק הגזענות בסופרלנד