פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הבעל תמיד אחרון לדעת

      מהעוזרת של נילי ואהוד ועד המנקה של אשת היועץ וינשטיין - אבנר הופשטיין מתפעל מהפמניזם המרשים שמשאיר את העבירות הפליליות לנשים. איך נשמעה השיחה בין יהודה לאביבה?

      מאז שהוא בן ארבע, פיתח הבן הגדול שלי שיטה מתוחכמת לגלגל את האשמה על ההורים שלו: כל אימת שעשה משהו אסור והעלה לנו את הסעיף - היה פותח זוג עיניים גדולות ואומר, בניגון מתחסד, "לא ידעעעתי". התגובה הפבלובית המיידית שלנו היתה לקיחת האחריות על עצמנו: הבעיה שלנו, אנחנו פשוט לא הסברנו כמו שצריך שאסור להרביץ לאחות / לקחת כסף מהארנק בלי רשות / לשפוך מיץ על הספה בסלון. מיד התחלף כתב האישום בעסקת טיעון מקלה שבסופה ממתיקים את העונש - באמצעות ממתק. לקח לנו כמה שנים טובות לקלוט את הבלוף, ומאז אנחנו צוברים רק הרשעות.

      אבל ברמה הציבורית בלוף ה"לא ידעתי" עדיין עובד כל פעם מחדש. קשה לחשוב על נשק קטלני יותר של נאשמים נגד רשויות האכיפה. "לא ידעתי" איפשר למאיר שטרית לרכוש ספות על חשבון הסוכנות, לאריק שרון לקבל כספי תרומות ולא לזכור אותם, לאהוד אולמרט לטוס בכפל טיסות ולא להפנים. כל אלה יצאו נקיים, מבחינה פלילית, בגלל ש"לא היו מודעים" לפעולה הפלילית. הפרקליטות עומדת היום בפני מצב שכמעט בכל משפט של איש ציבור בכיר היא צריכה להוכיח את הכמעט בלתי אפשרי - שבעודו גונב, הוא יודע שהוא גונב.

      דווקא משום כך, עסקת הטיעון שנחתמה עם אביבה וינשטיין - אשתו של היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין - באשמת העסקת עובדת זרה שלא כחוק, וזאת מבלי לגעת או אף להזכיר את בעלה - מטרידה כפליים. בצעד בודד, ממיטה רשות ההגירה (בגיבוי משרד היועץ המשפטי עצמו) מכה ציבורית איומה על רשויות התביעה, דווקא בתקופה בה הן זקוקות נואשות לחיזוקים. תהיו כבר מוכנים לטיעון המנצח של כל נאשם מכאן והלאה: "לא ידעתי ש(השלימו את החסר - גנבתי, שיקרתי, זייפתי, חתמתי). אני מטפל בהמון דברים ולא הייתי מודע. עובדה, גם היועץ המשפטי לממשלה לא ידע שאשתו מעסיקה בניגוד לחוק עובדת זרה. איש ציבור לא יכול לדעת הכל כל הזמן".

      "אל תשאל מה שאתה לא רוצה לדעת"

      עזבו רגע משפט, חוק וסדר. בואו נדבר תכל'ס - איך השיטה הזאת של "לא ידעתי" עובדת בעצם? האם ייתכן שהתקיימה שיחה ברוח זו?

      היועץ וינשטיין: "הבית נראה נהדר. ניקית?"

      אביבה וינשטיין: "לא. יש עוזרת חדשה".

      "מי זאת?"

      "אל תשאל שאלות שאתה לא רוצה לדעת את התשובות אליהן. תשאיר את ענייני הבית לי".

      או שמא, הגיוני יותר שהדיאלוג היה קרוב למשהו כזה:

      אביבה וינשטיין: "שמע, יש לי עוזרת בית נהדרת. מדהימה. תראה את המקרר, כמו חדש, אפשר לאכול ממנו".

      וינשטיין: "מצוין".

      "יש רק בעיה אחת קטנה...היא עובדת זרה".

      "המממ...זה לא אמור להתגלות. בואי נסכם שאת לא סיפרת לי ואני לא שאלתי. כולם יודעים שאני האדם הכי עסוק במדינה ואין לי זמן להתעסק בעוזרות בית".

      אכן, הבעל תמיד האחרון לדעת. גם במקרה של אהוד ברק, נילי פריאל שכרה לבדה את העוזרת הזרה, בזמן שברק היה עסוק בענייני מדינה. כשחזר הביתה, בשעות הלילה המאוחרות, הרצפה באקירוב כבר היתה מצוחצחת והכביסה מקופלת. הרי לכם פמיניזם מעודכן: האישה אחראית לניהול משק הבית (ולעבירות הפליליות הכרוכות בהן) בזמן שהבית צד ומלקט מזון בחוץ.

      בנסיבות האלה, היה עדיף שיוותרו לגברת וינשטיין על הקנס, אבל יתעקשו שבעלה לא יחמוק. לא חשוב שגברת וינשטיין תיענש - כמו שחשוב שאדון וינשטיין, המופקד על הגשת כל כתבי האישום במדינת ישראל, ייתן הסברים. אביבה וינשטיין יודעת את זה. לא סתם הסכימה לשלם.

      השבוע נזכרתי באיש ציבור אחד שנשלחתי פעם לראיינו בביתו. ניסינו לקבוע ביום שלישי בבוקר, שהיה המועד הפנוי שלו. אחרי בדיקה הוא חזר אלי, מכחכח: "שמע, שלישי בעצם לא טוב. יש עוזרת בבית". לשווא ניסיתי לשכנע אותו שאין בעיה, אני אנקה את הרגליים בכניסה. הוא פשוט עמד בסירובו לאפשר שאני והעוזרת נשהה באותו הבית באותו הזמן. היום אני מבין למה.

      לכל הטורים של אבנר הופשטיין בוואלה!