האשליה שלי התנפצה. כשהפרברים של שטוקהולם בערו כבר לא נותרה לי דרך להביט לאחור. העשן היתמר מול עיניי וריח הייאוש הקיף אותי. בראשי התנגן הפזמון של בוב דילן: "כאשר את ברחובות, אין לך כל חובות". בארץ אחרת נהגתי להתרברב במדיניות הרווחה של מולדתי, סיפרתי שאנו עוזרים לכולם ולא מותירים איש מחוץ לגדר.
מרחוק, נדמה שהדשא היה ירוק יותר. אך דומה שהתקשורת הבינלאומית היתממה גם היא כשהעדיפה להביט מרחוק. כיצד מדינה עם מערכת רווחה מושלמת וידיים פרושות לנזקקים סובלת ממהומות סוערות?
ראשית, צריך להסיט את הווילון מהחזון המופלא. רק כך ניתן להישיר מבט אל הפורענות האכזרית. שבדיה היא מדינה שבה רבים זוכים ליחס של אזרחים מסוג ב' ונתונים לאדישות ולבוז. זו מדינה עם מדיניות אינטגרציה מקולקלת, עם הפרדה וגזענות. כעת, צעירים רבים מבטאים את עצמם בזעם הרסני. אם בכלל, אני מקווה שהאש מסביב לעיר הבירה רק תאיר את העובדות הללו, עבור מי שגר רחוק ועבור מי שמביט מקרוב.
האשליה שלי התנפצה כשהפרברים של שטוקהולם בערו. אפילו כעת, ממקום מושבי הזמני בספרד, העשן מהמכוניות שהוצתו הציף את עיניי בדמעות. כעובדת סוציאלית, שמכירה את השכונות הקשות בשטוקהולם ובמאלמו, המהומות לא היו מה שזיעזע אותי. היו אלא דווקא התגובות להן - הן בתקשורת השבדית והן בתקשורת העולמית, התמקדו כולם בחיפוש אחר נקודת התורפה של "גן-העדן" שלנו.
הגיעה העת להכיר בכך שמדיניות האינטגרציה של שבדיה נכשלה, ושיש במדינה אזרחים שמקבלים יחס פחות ראוי מזה שמקבלים אחרים. אך אני מאמינה שלא צריך לצמצם את המצב המסובך הזה לכדי חיפוש אחר שעירים לעזאזל. ראוי שהמעשים המיואשים הללו יעודדו אותנו להבין את גודלו האחריות שלנו כחברה. כי מעתה ואילך, לא אוכל עוד להביט במראה, ולהגיד לעצמי בשקט שהדשא אצלנו ירוק יותר. אשליית הרווחה השבדית הייתה צריכה להישרף.
הכותבת, פאולה נוקהוף, היא עובדת סוציאלית ילידת שטוקהולם. בימים אלה היא מלמדת תלמידים שבדים בספרד