"אני עדיין מחכה לטלפון ממנו", אומר ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. האיש שלא מתקשר הוא יושב ראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן, וההצעה שמחכה לתגובה היא ההצעה להסכם שלום, אותה הציג אולמרט בפני אבו מאזן ביום שלישי, 16 בספטמבר 2008. שני המנהיגים נפגשו אז בשעות אחר הצהריים, בבית ראש הממשלה בירושלים.
בתום הפגישה נקראו לחדר ראש צוות המשא ומתן של אש"ף, סאיב עריקאת, והיועץ המדיני שלום תורג'מן. "ביקשנו מהם להיפגש למחרת עם מומחי מפות כדי להגיע לנוסח סופי של הגבול בין פלסטין וישראל", נזכר השבוע ראש הממשלה לשעבר. "אולם ברביעי התקשר עריקאת לתורג'מן וביקש לדחות את המפגש כי הם שכחו שאבו מאזן צריך לצאת לעמאן. עריקאת אמר שהם ישובו וייפגשו בשבוע הבא. מאז אני מחכה", הוא אומר בחיוך.
פרטי ההצעה של אולמרט לאבו מאזן התפרסמו חלקית במהלך השנים בגרסה כזו או אחרת, מדויקת יותר ופחות. כמעט תמיד התבססו הפרסומים על הדלפות של מקורבים או של גורמים עלומי שם. כעת, בפעם הראשונה מאז הפגישה האחרונה בבית ראש הממשלה, הסכים אולמרט לחשוף בריאיון מיוחד לוואלה! חדשות את כל פרטי הצעתו, אחד לאחד.
בשעות הערב, זמן קצר לאחר שהסתיימה פגישתם הדרמטית של אבו מאזן ואולמרט, חזרה הפמליה הפלסטינית לרמאללה. אף שהשעה כבר הייתה מאוחרת, הגיעו ללשכתו של הראיס במוקטעה יועציו וראשי אש"ף שהבינו את גודל המאורע. לפני פחות משעה הציג אולמרט לאבו מאזן את פרטי הצעתו להסכם שלום בין העמים, הצעה חסרת תקדים במונחים ישראליים שכמותה לא הונחה מעולם בפני מנהיג פלסטיני. אולמרט הסכים לוותר על הריבונות בהר הבית והציע שוועדה מיוחדת, בה יהיו נציגים מחמש מדינות - סעודיה, ירדן, פלסטין, ארצות הברית וישראל - תנהל את מתחם "האגן הקדוש".
אבו מאזן אמר למקורביו כי ראש ממשלת ישראל הציג בפניו מפה גדולה, שעליה שורטטו גבולות המדינה הפלסטינית העתידית. אבו מאזן השתיק את הנוכחים כדי שיוכל להתרכז, וביקש לצייר את המפה מזיכרונו (לימים, כונתה המפה ''מפת המפית'', The Napkin Map). מוקדם יותר אמר לו אולמרט שכל עוד הוא לא חותם על המפה בראשי תיבות, או במילים אחרות מסכים לתוואי הגבול שהציעה ישראל, לא יפקיד בידיו עותק. אבו מאזן לקח נייר מכתבים של לשכת הנשיאות ושרטט עליו את גבולות המדינה הפלסטינית כפי שזכר אותם.
אבו מאזן סימן את גושי ההתנחלויות שישראל מבקשת להשאיר בידיה: גוש אריאל, גוש ירושלים-מעלה אדומים (כולל E1) וגוש עציון. בסך הכול - 6.3% משטחי הגדה. הוא צייר גם את השטחים שישראל הציעה בתמורה לגושים: באזור עפולה-טירת צבי, באזור לכיש, סמוך להר אדר, באזור מדבר יהודה ובעוטף עזה. 5.8% משטח הגדה. כאן זיכרונו של הראיס הטעה אותו. בצד השמאלי של נייר המכתבים הוא רשם מספרים שגויים: 6.8% - 5.5%.
מאחורי הדף שחזר את שאר פרטי ההצעה: מעבר בטוח בין עזה לגדה באמצעות מנהרה, הוועדה המחומשת לניהול "האגן הקדוש", סילוק הנוכחות הישראלית מבקעת הירדן וקליטה של כ-5,000 פליטים פלסטינים, אלף בכל שנה במשך חמש שנים, בתוך שטחי הקו הירוק.
המפה ששרטט אבו מאזן הגיעה לידי וואלה! חדשות במסגרת תחקיר על המשא ומתן החשאי שהתנהל בינו לבין אולמרט, והתפרסמה כאן אתמול לראשונה. בין דצמבר 2006 לספטמבר 2008 נפגשו ראש הממשלה ויושב ראש הרשות 36 פעמים, בעיקר בירושלים ופעם אחת ביריחו. הם הגיעו לנוסחה שמן הסתם תהווה בסיס לכל הסכם שלום עתידי בין הצדדים. אולם בסופו של דבר לא נחתם הסכם בין ישראל לפלסטינים, למרות ההצעה מרחיקת הלכת של אולמרט. עד היום, לא השיבה הרשות להצעה - בחיוב או בשלילה.
דגל פלסטין ברחוב בלפור
באוקטובר 2006, נפגשו תורג'מן ויושב ראש לשכתו של אולמרט, יורם טורבוביץ', עם מזכירת המדינה האמריקאית דאז, קונדוליסה רייס ועם ראש המועצה לביטחון לאומי, סטיבן האדלי. בפגישה שנערכה בוושינגטון, הם שמעו לראשונה שבבית הלבן של ג'ורג' וו. בוש מעוניינים להתניע את התהליך מדיני. עד אז שררה פסימיות רבה בוושינגטון ובירושלים בנוגע לאפשרות של משא ומתן עם אבו מאזן. כשהצוות הישראלי חזר לירושלים, החלה עבודת ההכנה לקראת מפגש בין אבו מאזן לאולמרט.
"הוא כל פעם היה דוחה את הפגישות בינינו", מספר אולמרט. "בסוף נמאס לי. הוא ניסה לדחות את הפגישה שתוכננה למוצאי שבת, 23 בדצמבר 2006, צלצל אליי ואמר שהוא צריך לנסוע לעזה. אמרתי לו: 'אם החלטת להעליב אותי אני יכול להבין זאת, אבל למה להעליב את אשתי? היא כבר 24 שעות עומדת ומבשלת לכבודך, ומה אני אומר לה עכשיו?'. הוא שאל 'באמת? אני לא יכול לפגוע באשתך. אם ככה אני בא'. דאגתי שתורג'מן וטורבוביץ' ייצאו לקבל את פניו כבר במעבר ביתוניא. חיכתה לו שיירה, כולל מכוניות אבטחה עם צ'קלקות.
כשהוא הגיע לבית בירושלים, הוא ראה שני דגלים מתנוססים מעל בית ראש הממשלה: דגל ישראל ודגל פלסטין. כך גם בתוך הבית ועל שולחן הדיונים. נתתי לו להרגיש שווה כוחות. קראתי לו 'אדוני הנשיא'. דיברנו על שחרור אסירים. הוא ביקש 500-600. אמרתי לו 'למה אתה לא מבקש יותר?'. הוא ביקש את כספי המסים של הרשות. 50 מיליון. אמרתי לו שלא בא בחשבון. הוא הגיב במרמור ואז הפתעתי אותו ואמרתי: 'אתם תקבלו 100 מיליון. זה כסף פלסטיני. נגמרו הימים שהייתם צריכים לבקש מה שממילא שלכם'. כשהוא יצא הוא אמר לאנשים שלו: 'התחילה תקופה חדשה - הוא רוצה לדבר אתנו".
הפגישה הראשונה בסוף 2006 יצרה דגם לשיחות בין שני המנהיגים: אחת לכמה זמן, לרוב אחת לשבועיים, נפגשו השניים, ואחרי דברי פתיחה וארוחה קלה, פרשו הצידה ודנו בארבע עיניים בהסדר הקבע. אולמרט מתאר כמעט בנוסטלגיה כיצד עישן אבו מאזן בזמן שדנו בענייני השלום וכיצד בתום כל שיחה קראו לעריקאת ולתורג'מן כדי לרשום את סיכום הדברים.
בנובמבר 2007 התכנסה ועידת אנאפוליס שנועדה בעיקר ליצור מטרייה בינלאומית לתהליך שהחל כמעט שנה קודם לכן, אולם הביאה עמה גם קשיים מסוימים. אבו מאזן מינה את אחמד קריע (אבו עלא) לראש צוות המשא ומתן הפלסטיני ואולמרט בחר בשרת החוץ, ציפי לבני, לראשות הצוות הישראלי. "הוא טען שלאבו עלא כוח פוליטי רב ולכן הוא צריך אותו", מספר אולמרט. אולם אחד ממקורביו של ראש הממשלה לשעבר אומר כי מינויו של אבו עלא לתפקיד, כמו גם מינויה של לבני, הכניס לשיחות לא מעט שיקולים פוליטיים והאט אותן.
כמה פליטים נכנסים למוקטעה?
"את המתאר האחרון של הצעתי הכיר אבו מאזן כבר בחודש מאי, פחות או יותר", אומר אולמרט. "ב-3 במאי 2008 נפגשתי עם קונדוליסה רייס בבית ראש הממשלה, והיא מספרת על כך בספרה. תיארתי לה את שיחותיי עם אבו מאזן וכיצד תיראה ההצעה להסכם: גבולות על בסיס 1967 עם חילופי שטחים, כולל חלוקת ירושלים לשכונות היהודיות והערביות, בידוד האגן הקדוש שיועבר לניהול של חמש מדינות, ופתרון בעיית הפליטים במסגרת יוזמת השלום הערבית. הסכמתי לקלוט עד 5,000 פליטים פלסטינים במשך חמש שנים בתוך ישראל.
"למה 5,000? זה יישמע קצת מוזר, אבל במהלך השיחות בין רייס לאבו מאזן הוא טען שהוא צריך ליישב עשרות אלפי פליטים בתוך ישראל ושאהוד ברק היה מוכן לקלוט מאה אלף. היא אמרה לו שהוא יוכל לקבל את מספר האנשים שיכולים להיכנס למוקטעה בכל שעה נתונה. אנחנו הערכנו את זה ב-5,000. ולכן חשבתי על המספר הזה. אני אומר לך, אם אבו מאזן היה מוכן לחתום על הסכם שבמסגרתו נקלוט 10,000-15,000 על פני חמש שנים הייתי מסכים. זה הרי מספר המסתננים האפריקנים שנכנסו בזמנו בכל שנה לישראל. והכל כמובן בתנאי שהם חותמים על סיום הסכסוך וסיום הדרישות ואז אין עוד 'זכות שיבה'.
"היא העבירה לו את הצעתי למנות נציג מטעמו, שהוא סומך עליו לחלוטין, כדי לנסח את הסכם השלום. אני כבר פניתי לאדם כזה בעל שיעור קומה בינלאומי. אבל אבו מאזן אמר שהוא מעדיף שהשיחות ייעשו עמו. לרייס היה חשש מהפער ברמת האנגלית, מאחר ששלי רהוטה יותר מזו של אבו מאזן, אבל הבטחתי לה שלא אנצל זאת והיא האמינה לי".
"כשדנו בנושא הגבולות, אבו מאזן שב והדגיש שהוא רוצה חילופי שטחים של 1.9% בלבד - או גבולות 1967. אמרתי לו שבגבולות 1967 לא היה חיבור בין עזה לגדה ואם הם רוצים חיבור ועושים שינוי במפה, אז לפחות שהדבר יהיה חכם". מקורבי אולמרט מסבירים שלהצעת הגבולות הוא הגיע לאחר בחינה מדוקדקת של הנתונים בשטח. לדבריהם, אי אפשר היה להותיר בידי ישראל רק את היישובים בגושי ההתנחלויות ללא את כבישי הגישה אליהם וללא חיבור בין היישובים. מכאן נולדה גם ההתעקשות על שטח E1, שמאפשר חיבור בין ירושלים למעלה אדומים.
לדברי אולמרט, הוא גם הבהיר לאבו מאזן שישראל לא יכולה להסכים לפתרון בעיית הפליטים לפי החלטה 194 של האו"ם, שיצרה לדבריו את אתוס השיבה. "אבל אמרתי לו, ראשית, נקים קרן מיוחדת לפיצוי הפליטים, שנית, אנחנו מקבלים את מפת הדרכים, שכוללת בתוכה את יוזמת השלום הערבית, שבה יש התייחסות להחלטה 194 בדבר פתרון בעיית הפליטים. וכך גם אתה תוכל לטעון שישראל קיבלה את הבסיס של יוזמת השלום הערבית שכוללת את החלטה 194".
"זה רציני, זה רציני"
"בפגישה האחרונה הבאתי מפה גדולה, כמו כל השולחן הזה", מספר אולמרט. "עם צבעים של כל האזורים שעוברים אלינו ולהיפך. אנחנו מקבלים 6.3% והם 5.8%, אבל הם מקבלים גם מעבר בטוח במנהרה בין עזה לגדה ששווה בשטח לחצי אחוז. השטחים שהיו לפני 1967 בגדר 'נו מנז לנד' (שטח הפקר, א.י.) יחולקו חצי-חצי. אריאל נשארת אצלנו ורשת של מנהרות תעבור מתחת לכביש חוצה שומרון כדי להקל על מעבר הפלסטינים באזור הזה. כך גם באזור א-זעים וחיזמה. מאחר שדרשתי את E1, תהיה מנהרה שתאפשר לפלסטינים מעבר מהיר בין בית לחם לרמאללה למרות השליטה שלנו בשטח, וכך הרצף הטריטוריאלי לא ייפגע. מנגד, נתתי לעבאס (אבו מאזן) שטחים באזור עמק בית שאן, ליד טירת צבי, לא הרחק מעפולה, באזור לכיש, באזור קטנא (ליד הר אדר), בצפון מדבר יהודה ובעוטף רצועת עזה. ויתרתי לחלוטין על נוכחות ישראלית בבקעת הירדן. זאת מאחר שאפשר היה לאבטח את הקו של הירדן באמצעות נוכחות של כוח צבאי בינלאומי מצדו השני של הירדן. לא הייתה התנגדות פלסטינית לנוכחות שלנו בתחנות התרעה באזור גב ההר".
אבל בעצם ויתרת על הריבונות הישראלית בהר הבית?
"נכון, ויתרתי על ריבונות בהר הבית. אבל אין ריבונות לאף אחד אחר. יש ניהול משותף של חמש מדינות".
מאיפה הרעיון הזה?
"זה כבר מהראש שלי. הייתי עסוק בזה יומם ולילה. אני גדלתי בהתיישבות הבית"רית. זו התיישבות שלא ראתה ביישובים אמצעי להשגת מטרות פוליטיות. רבים מ'נסיכי הליכוד' חושבים כמוני, ודרכם דומה לשלי. סלי ודן מרידור לדוגמה. ברגע שהגעתי למסקנה שהברירה היא בין מדינה יהודית דמוקרטית לבין מדינה אחת לשני עמים, הסקתי את המסקנות. הבנתי את זה עוד כשהייתי ראש עיריית ירושלים. לכן חזרתי לזירה המדינית".
מה אמר אבו מאזן על ההצעה הזו? הוא הסכים לרעיונות?
"הוא לא אמר שהוא מתנגד לרעיון שלי בנוגע לאגן הקדוש. היה ברור לי שהוא מסכים. הוא אמר לי, 'תשמע זה עושה רושם מאוד רציני'. אמרתי לו: 'בוא תחתום בראשי תיבות על המפה. תוך יום-יומיים נטוס לארצות הבית ונכנס את מועצת הביטחון של האו"ם ונאמר לה שזה הסכם השלום בינינו. כל מועצת הביטחון תאשר ואז נכנס את העצרת הכללית ונבקש הצבעה. אין לי ספק ש-190 מדינות בערך מתוך 193, אולי חוץ מאיראן וסוריה, יצביעו בעד. לאחר מכן נעשה ישיבה משותפת של שני בתי הקונגרס ונופיע בכל מקום יחד. נארגן פגישה של כל מנהיגי העולם בנקודת החיבור של האגן הקדוש. כולם יבואו'.
"הוא אמר לי שוב 'זה רציני, זה רציני, אבל אני מוכרח להיות בטוח. אני רוצה שהמומחים של שנינו למפות ישבו יחדיו כי אני לא מומחה. קראנו לתורג'מן ולסאיב, אמרתי לשלום שיתקשר לדני תרזה, מומחה המפות שלנו, כדי שיישבו מחר, ואמרתי לעבאס שאפשר בראשית השבוע הבא לנסוע יחדיו לניו יורק".
אז מה קרה, למה הוא נעלם?
"אני מכיר את כל הטענות שלהם. הם אומרים שאבו מאזן סיכם עם בוש שעריקאת יפגוש את תורג'מן בתחילת ינואר בוושינגטון, אבל זה כמה ימים לפני שבוש עוזב את הבית הלבן ואנחנו לא קיבלנו שום הזמנה לפגישה כזו. הם טוענים שזה בגלל שאני הייתי גמור מבחינה פוליטית ולכן הוא היסס. אבל זה תירוץ בדיעבד. הם חששו מאוד. אבו מאזן אינו גיבור גדול. הם פחדו. עריקאת חשש. בנוסף הם חשבו שאולי אחרי הבחירות בארצות הביתצ הם יקבלו יותר מנשיא כמו אובמה, לנוכח החברות ביני לבין בוש. וכמובן, אתה לא יכול להתעלם ממה שרייס כתבה בספר שלה, שציפי לבני באה אליה וביקשה שלא תקדש את התוכנית שלי. רייס סיפרה שלבני הלכה גם לאבו מאזן ואמרה לו אותו הדבר. אני יודע שגם אהוד ברק שלח שליחים לאבו מאזן ואמר לו לא ללכת על ההצעה הזו.
"אז מה אתה מצפה ממנו? נכון, אני ציפיתי שיפגין מנהיגות, שינער את כולם וישתיק אותם, יפגין עמדה מנהיגותית ויאמר תפסיקו לבלבל לי את המוח. אבל המצב שלו לא היה פשוט. היו לו מצד אחד מתנגדים מבית כמו דחלאן ואבו עלא וכמובן חמאס. ומצד שני באים אליו לבני וברק שמשכנעים אותו שאולמרט גמר. תאר לך מצב הפוך שאני בא לחתום איתו על הסכם והאנשים הקרובים ביותר אליו אומרים לי, אל תחתום, הוא גמור. אז לומר שהוא סרבן שלום? איזה שטויות".
אז הוא פרטנר?
"אין לנו פרטנר אחר והוא עדיין הפרטנר מבחינתי".
"טבעי שאבו מאזן לא יחתום מיד"
שמותיהם של ציפי לבני ואהוד ברק מעוררים את אולמרט אלי קרב. הוא עוקץ את ממשלת ישראל על מדיניותה בנוגע לסוריה, מותח ביקורת מרומזת על חברו הטוב שר האוצר, שהמעיט בקיצוץ במערכת הביטחון ("אנחנו חברים טובים מאוד", הוא אומר על יאיר לפיד. "דיברנו מדי פעם אבל אני לא מייעץ לו") וטוען שגם באשר לפרויקט הגרעין האיראני עשה יותר מכל ראש ממשלה אחר - והשכיל לדבר על כך פחות. אולמרט מספר שמאז ספטמבר 2008 שוחח כמה פעמים בטלפון עם אבו מאזן, שהדגיש בפניו שלא אמר לו לא. "זה נכון, הוא באמת לא אמר לי לא. אבל הוא לא אמר לי גם כן", הוא אומר.
נראה שאולמרט מעדיף להתעלם ממצבו הפוליטי הבעייתי, שוודאי היה לו חלק בהחלטת אבו מאזן לא להחליט. ב-21 בספטמבר, חמישה ימים בלבד לאחר הפגישה עם אבו מאזן, הגיש ראש הממשלה את התפטרותו לנשיא. גם אחד האנשים שעבדו עם אולמרט בצמוד באותה תקופה, טוען כי מצבו הפוליטי היה הגורם לכך שאבו מאזן לא השיב להצעה. לדברי האיש, אבו מאזן היה מודאג מהיום שאחרי לכתו של אולמרט. כמו בכירים פלסטינים וישראלים אחרים, הוא מדגיש שהיו בהצעה הישראלית דברים שלא היו מקובלים על אבו מאזן. בכיר פלסטיני אמר השבוע בשיחה עם וואלה! חדשות כי ההצעה בנושא ירושלים לא הייתה מקובלת על אבו מאזן וכך גם ההצעה הנוגעת לזכות השיבה. "היו דיונים פנים-פלסטיניים בנוגע להצעה", אומר הבכיר הפלסטיני. "אלה עניינים כבדי משקל. הדבר הטבעי היה שאבו מאזן לא יחתום מיד וינהג בצורה אחראית ויחזור להתייעץ עם הנהגת אש"ף. גם בשנים האחרונות אבו מאזן אמר שהוא מוכן לחדש את השיחות מהנקודה שבה נעצרו עם אולמרט".
אבל עד היום לא חזרתם אליו עם תשובה?
"היה המבצע בעזה שעצר הכול".
בדצמבר 2008 צה"ל אכן יצא למבצע "עופרת יצוקה". אולם הפגישה האחרונה של אולמרט ואבו מאזן התקיימה שלושה חודשים קודם לכן. מדוע בתקופה זו לא החזירו הפלסטינים תשובה להצעתו של אולמרט? הבכיר הפלסטיני מעדיף להתחמק ממתן תשובה לשאלה זו. הוא גם מסרב לאשר או להכחיש שברק ולבני ביקשו לעכב את אבו מאזן מלחתום על ההסכם.
"הזיכרון של אולמרט קצר"
ראש צוות המשא ומתן הפלסטיני, סאיב עריקאת, מאשר את הפרטים של הצעת אולמרט, כפי שהוצגו לצד הפלסטיני. "אולם הזיכרון של אולמרט בנוגע לפגישה האחרונה קצר כנראה", אמר לוואלה! חדשות. "אנחנו גם הצגנו לאולמרט מפה שדיברה על העברה של 1.9% בלבד משטחי הגדה לריבונות ישראלית. ב-18 בדצמבר 2008 הפקדנו את המפה הזו וכן את המפה של אולמרט כפי שזכרנו אותה, אצל הנשיא בוש בבית הלבן בנוכחות רייס והאדלי. בוש ביקש שאנחנו וישראל נשלח נציגים לפגישה ב-3 בינואר בוושינגטון, אבל אז החל המבצע בעזה".
אבל עד אז חלפו שלושה חודשים. למה לא השבתם להצעה לפני כן?
"היו לנו עוד הרבה פגישות עם הצד הישראלי בשלושת החודשים הללו. עם תורג'מן, עם לבני ועם טל בקר".
מלשכת ברק נמסר בתגובה: "הטענות המופנות כלפי מר ברק בכתבה זו הינן שקריות, חסרות כל בסיס ומופרכות. הן משקפות כנראה את מצבו הפתטי של הטוען, אבל בלי שום קשר למציאות או לעובדות".
מלשכת לבני נמסר: "לא היה ולא נברא".