מחאה זה לא רק להפגין: אל תוותרו על החיים שלנו

ההפגנות לא מתרוממות, אבל דפני ליף לא אומרת נואש ומוצאת סיבה לאופטימיות ביוזמות מקומיות של התארגנות אזרחית שצומחות בשטח, ומוכיחות שרבים עדיין מנסים לבנות לנו עתיד

דפני ליף

המחאה ברחובות נמשכת, על אש קטנה. מדי סוף שבוע יש הפגנה קטנה פה או שם, לפני שלושה שבועות אף היה סוף שבוע אחד של כמה מקבילות בכל רחבי הארץ. הן לא היו גדולות מספרית, אבל האנשים שפקדו אותן היו נחושים וחדורי מטרה - לשמור על הגחלת, להפעיל לחץ מול אנשי השררה. אבל גם בין משתתפי ההפגנות ניכרת תחושת יאוש מסוימת, תחושה ששום דבר לא יעזור. קראתי תגובות בפייסבוק ולרגע עלה בי עצב בלתי רגיל - לא על השלטון או על בעלי ההון, אלא עלינו. מה קורה לנו? אנחנו מעזים להרים ידיים על החיים שלנו? על העתיד שלנו? ולאו דווקא מדובר בעתיד הרחוק.

תתעוררו חברים, לפני שיהיה מאוחר מדי. אני יודעת, זה מעייף לקרוא עובדות ונתונים על מצב העוני ועל חוק ההסדרים ועל זכויות העובדים. זה שובר לב לדעת איך קשישים ונכים מתקיימים במדינה הזו, איך יורקים בפרצוף לניצולי שואה, איך החינוך בהתמוטטות, איך צעירים יורדים מהארץ. כל כך מתסכל ומייאש לדעת את כל הדברים האלה ולהבין לעומק עד כמה המערכות רקובות ועייפות ומזלזלות בנו. אבל אנחנו חייבים להישיר מבט ולהתמודד עם הבעיות, כאנשים שחיים כאן, שרוצים להמשיך ולחיות כאן. אף אחד לא יחשוב לטווח ארוך מלבדנו.

פוליטיקאים חושבים על הקדנציה הקרובה ועל הרווח בבחירות הבאות, טייקונים מוכרים את המדינה וחושבים על הרווח הפרטי שלהם. ואנחנו? אנחנו עוצמים עיניים מיואשים למרות שלנו, לאנשים שמרכיבים את המדינה הזו, לנו חשובה ישראל גם 200 שנה קדימה. איך אנחנו רוצים שהמקום הזה ייראה? האם אנחנו רוצים כאן סובלנות? אחווה? האם אנחנו רוצים כאן שוויון הזדמנויות? האם אנחנו רוצים לחיות במדינה שמעודדת יוזמה אישית? שמעודדת אנשים ללכת ולהקדיש את חייהם להוראה? לרפואה? לתרבות? לרוח? האם אנחנו רוצים להעז ולחלום על שלום? על מדינה שגם ענייה מסוגלים להישיר מבט לעוברים ושבים?

הניצחון האמיתי - כרטיס חזרה הביתה

הדיון הזה חייב להתקיים עכשיו, בינינו, בין כולנו. אנחנו חייבים להיות פעילים, לצאת לרחובות ולמחות כשדורסים את עתידו. המחאה התרבותית הזו, שהתחילה לפני שנתיים, היא מחאה על פני המדינה שלנו, על הערכים האבודים. את הערכים האלו אף פוליטיקאי לא ייצר עבורנו. את הערכים האלו אנחנו צריכים לייצר בעצמנו ולדאוג לכך שהפוליטיקאים מקפידים לשמור עליהם עבורנו כשניתן להם המנדט. אף מפלגה לא יכולה לנסח את מסמך העקרונות הזה. רק האנשים עצמם יכולים לקחת חלק בדיון הזה - ולא משנה מי בשלטון. לא יכול להיות שדילים פוליטיים יכתיבו את התעדוף האכזרי בין ניצול השואה לנכה צה"ל לילד שחי בשכונת מצוקה.

אני כותבת את המילים האלו בידיעה שתחושת הדחיפות שאני מרגישה מורגשת אצל הרבה מאוד אנשים. אבל יש עוד רבים שלא מרגישים את הדחיפות הזו באותה המידה בגלל שהעיניים שלהם טרם נפקחו לרווחה. אני יודעת, מעייף ומייאש לפרקים לדעת יותר מדי. לא קל לראות את המטריקס, להבין עד כמה בשביל לפתור את בעיית הדיור במדינת ישראל צריך לפתור את הבעיות במדינת ישראל. אבל מהרגע שפוקחים עיניים, אי אפשר לעצום אותן שוב. אז אני כותבת אליכם, מבקשת משהו עצום וקשה - תפקחו עיניים, תביעו עמדה, תצטרפו באופן פעיל למאבק על החיים שלנו.

וחשוב להדגיש כאן: להצטרף למאבק זה לאו דווקא לצאת ולהפגין. בשבוע שעבר למשל, השתתפתי באירוע שארגנה קבוצת אזרחים מודאגים בשכונת מצוקה בחדרה, על מצב הדיור בעירם. האזנתי למועמדים לעירייה שהגיעו לאירוע, שאורגן כולו מתרומות ומאמץ משותף של תושבים שאין להם משאבים בכלל. התרגשתי לראות נשים מקשיבות בדאגה לדיון בעתיד שלהן ושל משפחותיהן. פתאום הרגשתי עלבון עבורן, במילים שיאיר לפיד אמר מעט לפני כן, איך "עם כל הכבוד לקצבאות הילדים", האחריות הבלעדית היא של ההורים. הרגשתי את העלבון הזה בגלל שהנשים האלו, כולן אמהות, ישבו שם עבור הילדים שלהם באירוע שהרימו בלי כסף ובלי קשרים אבל עם המון אהבה ורצון ויכולות.

כל מה שראיתי באירוע הזה, שהתרחש בכניסה עזובה לבניין מוזנח שהדיירים מימנו מכיסם הדל את התיקון בתשתית הביוב שלו - זה תושייה. פתאום האמירה של לפיד נראתה כל כך מזלזלת, כל כך לא קשורה למציאות הבלתי נתפסת בה אנשים חיים ובכל זאת משתדלים לשלוח בכל יום את ילדיהם לבית הספר וללמד אותם להבדיל בין טוב ורע. חזרתי מהאירוע מלאת השראה. חבל ששר האוצר לא מכיר את הנשים הללו. אולי הוא היה מתמלא השראה בעצמו ואולי מבין עד כמה צריך לתת להן גב ולא להפנות אותו אליהן.

אתם יודעים מה יהיה ניצחון אמיתי עבור המדינה שלנו? שהצעירים שעזבו את הארץ יקנו כרטיס בחזרה הביתה; שהם ינחתו בנתב"ג בגאווה, בידיעה שהם חוזרים הביתה ונוטלים חלק בעיצוב העתיד. נכון, אני נאיבית, אבל צריך לחלום בשביל להמשיך לדחוף קדימה למרות היאוש שמגיח מדי פעם ואומר "שום דבר לא יעזור". המאבק הזה לא התחיל אתמול, אבל הוא חייב להמשיך גם מחר. וכדאי שכמה שיותר מאיתנו יהיו ערים, יצטרפו, לא ייכנעו. כך יש סיכוי שלא נצטרך לקום מהחורבות.

אני מאמינה בנו.

לכל הטורים של דפני ליף בוואלה!

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully