כשיש דיאלוג, יש גם פרטנר

ליטל שלום, קראתי את מאמרך בוואלה!, בו סיפרת על חוויותיך השליליות מסמינר משותף של ישראלים ופלסטינים שערכה תנועת "קול אחד". שיתפת את הקוראים בתחושתך כי בצד השני אין פרטנר שבאמת מעוניין בשלום. הייתי יכול לדבר על זה שבאותו סמינר היו פלסטינים שונים לגמרי ממה שתיארת, כאלה שרוצים שלום ומדברים על שתי מדינות. אבל זה לא העניין, כי בסופו של דבר, בשני הצדדים יש אנשים שמתנגדים לחלוקת הארץ ולא באמת רוצים שלום. השאלה האמיתית כאן היא מה אנחנו עושים עם מה שאנחנו לומדים מהפלסטינים שאנחנו נפגשים איתם, ולזה אני רוצה להתייחס.

אני מאוד מעריך אותך על ההחלטה ללכת ולהיפגש עם פלסטינים. אני חושב שזה לא מובן מאליו ורוב האנשים לא יעשו זאת. אני גם חושב שאת לא טועה באמונה שלך שלא תהיה ברירה אלא לחלק את הארץ בסופו של דבר כדי להגיע לשלום אמת. אבל מה לעשות שגם לאנשים כמונו, ממחנה השלום, לא קל להיווכח שבצד השני הדברים לא כל כל קלים לעיכול. איך קראת לזה? "לדבר תכל'ס".

אולי חלק מהקושי נובע מהבדלי תרבות, אולי חלק מזה קשור לחוסר אמון אישי או לאומי, אבל השורה התחתונה היא כזו: הסכסוך עם הפלסטינים הוא לא בעיה רק של הפלסטינים, הוא לא בעיה רק שלנו השמאלנים (או הסמולנים). הסכסוך הוא בעיה שנוגעת לכל אזרח במדינת ישראל לכל הפחות, או לפחות צריכה לגעת. אם נפטור את עצמנו מלפתור את המצב רק כי "אין פרטנר" - נמצא את עצמנו אוכלים אותה, בגדול.

שוב, קטונתי לדעת מה הלך בסמינר שלכם - האם ההנחיה הייתה לא טובה, או הפלסטינים היו לא מייצגים. העובדות בשטח מראות ששני העמים מזמן כבר הבינו שתהיה כאן פשרה. את יכולה להגיד שאת לא מאמינה לערפאת בהסכמי אוסלו או לאבו מאזן בריאיון לערוץ 2. אני גם לא בטוח שנתניהו התכוון לכל מילה בבר אילן, אבל צריך להיות קצת יותר חכם מזה ולזהות מגמות בעולם. זה מעבר למנהיגים ולהצהרות נקודתיות. האווירה היא מזמן של פשרה ושל חלוקה, אפילו הליגה הערבית התגמשה ביוזמה שלה.

אני ממליץ לך להמשיך להגיע למפגשים עם פלסטינים - דיאלוג הוא לא משא ומתן להסכם שלום, הוא ניסיון להבין מה הצד השני חושב (גם אם זה תואם לתפיסת העולם שלנו ולתפיסת "הפיתרון" וגם אם לאו). נשמע לי שהמפגש שהשתתפת בו היה מאוד ראשוני ומתסכל - זה קורה. אבל הניסיון שלי בעשר השנים שאני מקיים דיאלוג עם פלסטינים הוא שעם ההתמדה ויצירת הקשרים האישיים עולה גם האמון, ואיתו גם הרצון לפשרה והכרה בזכות השני לחיות על אותה פיסת ארץ.

זה לא קל וזה לא מהיר, אבל התהליך חשוב. המשיכי אותו ואולי תגלי שיש עוד דרך חוץ מדרכו של אהוד ברק: להביא הצעה תכל'ס ולנסות לכפות אותה על הפלסטינים. מדיאלוג שכזה לא יוצא כלום חוץ מהכרזות בתקשורת ש"אין פרטנר".

הכותב, גל רייך, הוא פעיל בתנועת "קול אחד", הפועלת להעצמת קולו של הרוב המתון בישראל וברשות הפלסטינית ולקידום פתרון שתי המדינות