עוד מסמר בארון הקבורה של חופש הביטוי

בשקט יחסי, רחוק מאור הזרקורים של הכותרות הראשיות בעיתונים ובאתרי האינטרנט, אושרה בשבוע שעבר הצעת חוק התוקעת מסמר נוסף בארון הקבורה של חופש הביטוי בישראל. ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה תיקון לחוק לשון הרע, לפיו ציבור לוחמי צה"ל יוכל לפתוח בהליך משפטי ייצוגי אם נפגעו מלשון הרע במסגרת ביקורת שהופנתה כלפי פעילות מבצעית.

בתיקון לחוק מבקשים יוזמיו, ובהם יו"ר הקואליציה, ח"כ יריב לוין (ליכוד), להחריג את ציבור לוחמי צה"ל משאר הציבורים בישראל, ולהקל עליו לתבוע את אלו המפיצים נגדו תעמולה שקרית, משום שמגמה זו מחלישה, לטענתם, את מעמדה של מדינת ישראל בעולם.

"משמיציה של ישראל, המנהלים נגדה מסעות של דה-לגיטימיציה בזירה הבינלאומית ומבקשים להביא להחרמתה של המדינה ואזרחיה", נכתב בדברי ההסבר להצעה, "בחרו בשנים האחרונות בציבור חיילי צה"ל כמטרה נוחה להאשמותיהם והכפשותיהם ביודעם כי כל הליך משפטי לא יינקט נגדם. כך יוצא שדווקא מי שנשלחו על מנת להגן על אזרחי המדינה וגבולותיה הם שמוצאים עצמם מוכפשים ללא הפסק באמצעי התקשורת השונים". בשל כך, טוענים היוזמים, "הצעת החוק מבקשת להכיר בעובדה שלוחמי צה"ל הם ציבור השונה באופן מהותי מכל ציבור אחר במדינת ישראל (...) ולאפשר לפתוח בהליך משפטי ייצוגי אם נפגעו מלשון הרע המתייחסת לפעילות מבצעית שבוצעה על ידם". לא רק זאת, אלא שחברי הכנסת מוסיפים גם כי "חופש הביטוי, נשמת אפה של הדמוקרטיה, נשמר באמצעות תיקון זה המנסח מחדש את נקודת האיזון שבין חופש הביטוי לחופש השיסוי".

ואולם, מקננת התחושה כי לא השמירה על איזון נכון של ערך דמוקרטי אוניברסלי וזכות אדם בסיסית כחופש הביטוי היא שעומדת לנגד עיניהם של המחוקקים. נדמה יותר כי הרצון לדכא ערך זה, ואף להעלימו כליל, באמצעות הכלים הדמוקרטיים העומדים לרשותם, הוא שניצב במרכז שאיפתם.

שני טעמים מרכזיים מעמידים בספק את הכמיהה האותנטית של יוזמי התיקון לחוק לשמור על איזון נכון של חופש הביטוי בישראל. הראשון: יו"ר הקואליציה לוין לא ידוע כאחד מאבירי שלטון החוק בישראל. רק להזכיר, שבקדנציה הקודמת שלו בכנסת הוא היה אחד הח"כים שהובילו את הדרישה להעלות בצורה ניכרת את סכום הפיצוי במקרה של תביעת לשון הרע, ללא הוכחת נזק, מ-50 אלף שקלים ל-300 אלף שקלים. יו"ר הכנסת דאז, רובי ריבלין, אמר על ההצעה כי היא "פוגעת אנושות בחופש הביטוי".

הטעם השני נוגע למקרה הפרטי שעליו מסתמכים יוזמי ההצעה בניסוח התיקון לחוק. כדוגמה לפגיעה בלוחמי צה"ל הם מביאים את סרטו של הבמאי מוחמד בכרי, "ג'נין ג'נין". לטענתם, חרף ההשמצות והשקרים שהפיץ בכרי על הלוחמים, ובכללם הטענה שביצעו פשעי מלחמה במהלך מבצע "חומת מגן", לא ניתן היה לנהל תביעה אזרחית נגד בכרי ולהוכיח את אמיתות טענות הלוחמים. נכון אמנם כי סרטו של בכרי אינו מתיימר להציג את נקודת המבט של התנועה הציונית, ואכן מופנות בו טענות כבדות משקל - שחלקן כנראה אכן אינן אמיתיות - נגד צה"ל ולוחמיו בפרט ומדיניות מדינת ישראל בשטחים בכלל.

אולם מה שחברי הכנסת הנאורים לא מזכירים הוא שאת הסרט אסרו בתחילה להציג על האקרנים בישראל. הפחד הגדול מביקורת חיצונית כלפי המדינה עיקר אז את הצורך לנהל דיון ציבורי עקרוני בגבולות חופש הביטוי (נשמת אפה של הדמוקרטיה כדבריהם של היוזמים). חופש זה נשלל מלכתחילה לחלוטין מהציבור, משום שלא ניתנה לו האפשרות לשפוט בעצמו ולהביע את דעתו בנוגע לשאלה מהי האמת.

הבעיה העיקרית עם חברי הכנסת שיזמו את התיקון לחוק (וחברי הכנסת המחזיקים בהשקפות דומות להם) היא שהמניע העיקרי לפעילותם הפרלמנטרית הוא פחד, ובייחוד פחד מביקורת, לרוב חיצונית. לגישתם, יש למנוע בכל דרך אפשרית כל ביקורת על צה"ל ומדינת ישראל, משום שהיא מחלישה את עוצמתנו. "מוחמד בכרי מטיל רפש בלוחמי צה"ל?", אומרים לעצמם שומרי הסף של כבוד האומה. "אוי ואבוי, חייבים להסתיר זאת מהציבור. השלב הבא הוא ראש ממשלה ערבי ואובדן הזהות היהודית במדינה. לא ניתן לזה לקרות!".

בבואם של חברי הכנסת לחוקק חוקים כאלו, לא יזיק להם להיזכר בדבריו של הוגה הדעות הגרמני, פרידריך שילר, שאמר כי אין דבר בעולם שגורם לאדם להיות אומלל כמו הפחד. הפחד הוא רגש טבעי, המקנן בקרב כולנו. השאלה היא האם אנחנו נותנים לו להוביל אותנו במעשינו, ומעניקים לו את האפשרות להשתלט עלינו. חוקים המבקשים להגביל את חופש הביטוי, ולהערים קשיים על היכולת למתוח ביקורת על המדינה ומוסדותיה, יוצרים מדינה אומללה וחסרת ביטחון, וכפועל יוצא מכך פגיעה יותר לסכנות האוביקטיביות שאורבות לה. הגיע הזמן שנציגי הציבור שלנו יבינו כי במדינה שבה קיימת ביקורת חופשית, מבית ומחוץ, רק מחזקת את בניינה ולא מחלישה אותה. התעלות המחוקקים מעל הפחדים המובנים, שקיימים בכולנו, תהיה הצעד הראשון אל עבר מחוזות חדשים של תקווה, במקום שקיעה לתהומות מוכרים של יאוש.