ה-1 במאי נחגג בכל העולם כ"חג הפועלים" של התנועה הסוציאליסטית הבינלאומית מאז 1891. מאוחר יותר, היום הזה אומץ על ידי התנועות הקומוניסטיות, גרמניה הנאצית והפך בנוסף ליום חג לאומי בכ-80 מדינות בעולם, כולל ישראל. לכאורה מדובר ביום תמים למדי שנחגג עבור העובדים ועבור זכויותיהם, אך לאמתו של דבר אין זה המצב. מעבר לאירועים ההיסטוריים שייחדו את היום הזה, כמו הפגנות פועלים אלימות בשיקגו ב-1886, יסודו התפיסתי של יום הפועלים נמצא עמוק בתור המרקסיזם ומדובר בחג טוטליטרי ומפלג במהותו.
דעה אחרת: להיות סוציאליסט ב-2013 / יניב שגיא
קרל מרקס חילק את האנושות למעמדות כלכליים שונים, בעיקר הבורגנים והפועלים או במילים אחרות, בעלי ההון ה"קפיטליסטים", והעובדים - בעלי ה"עבודה", כלשונו. כפי שהיום ברור לכל, החלוקה הזאת מופרכת, שרירותית לחלוטין ואינה משקפת את המציאות. למעשה, הרוב העצום של ההון הצבור בחברה נתון בידי הציבור הרחב ולא בידי מיעוט קטן, וכך היה גם במאה ה-19.
המשקיעים הגדולים, הקפיטליסטיים כביכול, אלה ששולטים על סכומי עתק באמת, אינם אנשים פרטיים אלא המשקיעים המוסדיים, דרך מערכת הבנקאות והמערכת הפיננסית. הבנקים, קופות הפנסיה, חברות הביטוח, קופות הגמל וההשתלמות וקרנות הנאמנות הם אלה שמחזיקים את ההון האמיתי ומשקיעים אותו בשם הציבור, הן בישראל והן בעולם, כאשר התיק הפיננסי של הציבור הישראלי בכללותו עבר מזמן את רף השני טריליון שקלים, לא כולל נדל"ן ונכסים מוחשיים.
אנחנו הקפיטליסטים האמיתיים
מדהים לראות שהסכום הכמעט דמיוני הזה מורכב ברובו הגדול מסכומים קטנים, מחסכונותיהם של אזרחים רגילים, דוגמת ריקי כהן מחדרה, שיש להם כמה עשרות או מאות אלפי שקלים בסך הכול, מפוזרים במספר אפיקי השקעה. אנחנו, הציבור, כולנו ביחד, הקפיטליסטים האמיתיים וגם בעלי העבודה, כל אחד בתחומו.
מכאן נובע שהחלוקה שמרקס הנהיג הייתה מוטעית, אך גרוע מזה היא מסוכנת, כפי שתולדות המאה העשרים לימדו אותנו. לא מעט אנשים מסתכלים היום על הרעיון הקומוניסטי והסוציאליסטי ואומרים שאמנם הביצוע היה גרוע, אך הרעיון היה יפה. אין זה מדויק. הרעיון עצמו מבוסס על אשלייה והתנכל לעצם המהות של זכות הקניין, משום שהוא ראה בו מכשיר בידי מעמד הקפיטליסטים לנישול העובדים.
במציאות הדמיונית הזאת, אותן הקבוצות, שהוגדרו באופן מלאכותי, נמצאות במאבק זו מול זו, והחברה כולה נמצאת במאבק מתמיד, עד שתגיע המהפכה הסופית, החזון המשיחי החילוני של מקרס, חזון שאומץ באופן רשמי על ידי תנועות השמאל הסוציאליסטי, כולל אלו המכונות "סוציאל-דמוקרטיות". קל להבין למה האידאולוגיה הזאת מביאה בהכרח לאלימות ולנהרות של דם, למעלה ממאה מיליון קורבנות במהלך המאה ה- 20. בסך הכל מדובר באידאולוגיה שמפלגת את החברה והופכת אנשים שהיו אמורים לשתף פעולה לאויבים, כאשר היא מכשירה גזל, דיכוי ונישול, ותחת המעטה של מילים יפות - יוצרת איבה ועוני.
ביום הזה, אנחנו לא חוגגים עם הפועלים, אלא זוכרים את קורבנות הקומוניזם והסוציאליזם, כל אלה שנפלו ודוכאו ועדיין מדוכאים בשורת מדינות בעולם כמו צפון קוריאה, ונצואלה או בלארוס, כתוצאה מהיישום המעשי של החלום ההזוי של מרקס ואנגלס.
הכותב, אמיר וייטמן, הוא ממייסדי התנועה הליברלית החדשה