היום, בדיוק לפני 127 שנה, בעיר שיקגו שבארצות הברית, פרצה שביתה כללית של פדרציית איגודי העובדים בדרישה להגביל את יום העבודה לשמונה שעות. דחיית הדרישה הובילה להפגנות, שהידרדרו למהומות שהסתיימו במותם של 60 מפגינים ושבעה שוטרים. הדם הרב שנשפך במאבק העובדים הפך להיות לסמל ולדגל. התנועה הסוציאליסטית הפכה את הדגל האדום לסמלה הרשמי לזכר "דם מעמד הפועלים שנשפך".
דעה אחרת: ב-1 במאי נזכור את קורבנות הסוציאליזם / אמיר וייטמן
אני גדלתי בעין השופט, קיבוץ של השומר הצעיר. גדלתי "אדום", אבל מורכב. גדלתי בחברה סוציאליסטית שכבר לא האמינה באמיתות מוחלטות, אבל ערכי הליבה שלה הפכו להיות נכסי חיים בשבילי.
סוציאליזם של שוויון, שותפות וסולידאריות כבסיס לחברה - זוהי האמונה והשקפת העולם שלי גם כיום. לעומת זאת, סוציאליזם של "עולם ישן עדי יסוד נחריבה" ומהפכה סוציאליסטית שבה המטרה מקדשת את האמצעים, זהו סוציאליזם שבו הכלים שמופעלים שוללים את הערכים שלמענם הם מתקיימים.
אנחנו לא אמריקה
אני מאמין שהיום, לא פחות מבעבר, הסוציאליזם מבטא את "מותר האדם"; את החירות שכרוכה באחריות, את הדאגה לאדם שכרוכה בהבטחת החברה; את שוויון ערך האדם - כל אדם באשר הוא, ללא הבדל מין, גזע, דת או לאום. במהותנו שווים אנחנו. גם אם במציאות שונים מאוד אנחנו, תפקידה של החברה לפעול לקרב אותנו למהות הצודקת שמעניקה שוויון הזדמנויות.
על זה נשפך הדם בשיקגו לפני 127 שנה, ולצערי, בישראל של 2013 התנאים דומים: הון ושלטון כרוכים ומשרתים זה את זה, פערים עצומים משתרעים בין העובד הפשוט למנהלים ולבעלים המיוחסים, ואין סולידריות בין השונים. השיטה בנויה על "הפרד ומשול", על הסכסוך בין האדם היהודי לאדם הערבי, על הסכסוך בין העולה החדש לישראלי הוותיק, על הקונפליקט בין ההון לעבודה ועל השוני שבין החקלאי היצרן ליבואן של מוצרי המזון.
השיטה הקפיטליסטית, שמעודדת אותנו לצרוך עוד ועוד, עוזרת ל"יד הנעלמה" של השוק החופשי ומשאירה בצד את היד המתחננת של מיליון וחצי העניים בישראל. "ככה זה", אומרים לי. "זו דרכו של עולם". אלה מנטרות שאנחנו שומעים בישראל כבר שנים רבות. הגה המדינה נמצא בידיהם של הקפיטליסטים האדוקים, אם זה נתניהו ב- 17 השנים האחרונות או "הדור החדש" שלו: יאיר לפיד.
במהות אין הבדל. המטרה היא לרסק את העבודה המאורגנת, את הסולידריות בין העובדים, את מנגנוני הרווחה שנבנו ב"מדינת הרווחה" שהייתה פה פעם ושהייתה מודל לחיקוי בעולם כולו, ובמקום כל אלה יבוא השוק החופשי ויביא איתו את ההון להמון: הרבה הון לאחוז אחד ומעט הון לשאר 99 האחוזים.
ככה נראית המדינה שלנו, וזה מסוכן - כי אנחנו לא אמריקה הגדולה. אנחנו חברה קטנה שחיה במדינה קטנה, שבשביל להמשיך ולהתקיים נדרשת לערבות הדדית, לסולידריות ולשותפות. בלי זה פשוט לא נתקיים כאן. קל מאוד להאשים את החרדים או את המתנחלים בגזילת כספי הציבור, ובכך להסיט את תשומת הלב מה"תספורות" המדהימות שעושים הטייקונים על חשבון כולנו. הבעיה אצלנו היא בשיטה ולא בפועל היוצא שלה.
בשל כל אלה, ה-1 במאי משמש לנו תזכורת שאפשר גם אחרת; שיש שיטה - לא מושלמת אמנם, אך יחד עם זאת הרבה יותר צודקת, שוויונית ואפילו טובה יותר. רק על פי ערכים אלה של הסוציאליזם, נוכל לבנות מדינת רווחה אמיתית לכלל התושבים בישראל.
הכותב, יניב שגיא, הוא מנהל "גבעת חביבה", ארגון ללא מטרות רווח שנוסד כמרכז חינוך של תנועת הקיבוץ הארצי והשומר הצעיר. בשנת 2001 הוענק ל"גבעת חביבה" פרס אונסק"ו לחינוך ולשלום