ציידי המחבלים: השיעמום האלים של המקלדת

שלושה ימים אחרי הפיגוע במרתון בוסטון, רשויות אכיפת החוק עדיין לא הצליחו לשים את ידן על החשוד בהנחת הפצצות במסלול הריצה. כלי התקשורת הרשמיים נאלצים לחזור שוב ושוב על רסיסי המידע הקיימים, ולעתים אף מספקים לצופים דיווחים מוטעים.

כך, למשל, נאלצה רשת סי-אן-אן לסגת במבוכה מדיווח בלעדי, לפיו הבולשת עצרה את החשוד המרכזי בהוצאת הפיגוע אל הפועל. מנחה ה"דיילי שואו", ג'ון סטיוארט, לעג לשדרני הרשת המכובדת, כשאמר ש"הדיווח היה בלעדי רק בגלל שהוא היה שגוי לגמרי". בקטע אחר בתכנית, ניסה סטיוארט לצמצם את "רשימת החשודים" לתפריט גזעני של סטריאוטיפים: "גבר רזה וכהה, ככל הנראה לבן, ואולי אישה; תינוק שמן והיספני; או כלב שעומד על רגליו האחוריות, מרכיב משקפיים וחובש כובע".

בזמן ששדרני החדשות מתקשים יותר ויותר לדווח על מידע חסר (ולא באשמתם), הסביבה המתועדת-היטב שבה התרחש הפיגוע יוצרת קרקע פורייה בה מלבלבים חוקרים מטעם-עצמם: משתמשי הרשתות החברתיות. הקריאה שפרסמו חוקרי האף-בי-איי לציבור הרחב, למסור תצלומים וסרטונים מזירת האסון, סימנה כמעט כל אדם כחשוד מיידי, אם לא כאשם ודאי, בפיגוע.

לעתים, חקירה עצמאית של הגולשים עלולה להתערב בחקירה של הרשויות ולהפריע לגילוי המחבל האמיתי. כשגולש אינטרנט מתחפש לבלש ולוקח את החוק לידיו, נוצרת תחושה מיידית של צדק וסיפוק. במקביל, עוברי-אורח תמימים מוכתמים באשמה בהתבסס על מראה חיצוני בלבד.

יתכן בהחלט שאחד ממאות ואלפי האנשים שפרצופם עלה לדיון בטוויטר, ברדיט או בפייסבוק, הוא אכן המחבל שאחריו מחפשים החוקרים האמיתיים. ההודעה כי הבולשת אכן זיהתה חשוד אחד או יותר בזירת הפיגוע רק מחזקת את הטענה הזו. אך חשוב יותר לזכור שיש גבול ברור בין דיון לגיטימי, שראויות לעלות בו טענות כלפי רשויות החוק, לבין הפניית אצבע מאשימה כלפי אנשים תמימים. די היה במשקפי שמש או בתיק גב כדי להפוך לרוצח המונים, בלי הבדל של דת, גזע ומין.

ברגעים הראשונים אחרי הפיצוץ, מיהרו בכירים בקהילה המוסלמית בארצות הברית לגנות את הפיגוע. מוניר עוואד, מנהל סניף ניו-יורק של המועצה לאיסלם בארה"ב, אמר: "האמריקאים תמיד נוטים להאמין שכל מעשה טרור בארץ שלנו הוא מעשה ידיו של מוסלמי". באופן אירוני, אפילו האמירה הזו נשמעת כיום מעט תמימה.

לפניות:
uriah_c@walla.net.il