החללים שלא נודעו: נזכור גם את המרגלים

הדרך הארוכה ביותר היא הדרך אל המוות, גם אם היא אורכת רק כמה עשרות צעדים. הדרך הארוכה ביותר היא הצעדה בין תא הנידונים למוות בבית הסוהר לעמוד התלייה, עם המטפחת הנקשרת סביב העיניים. כמה פקודות קצרות, והנפילה האינסופית המסיימת את הכל.

לפני כשנה הוצא להורג בתלייה בבית הסוהר המרכזי בטהרן מג'יד ג'אמלי פאשי, שהואשם בריגול עבור ישראל ובפעולות חבלה נגד תכנית הגרעין האיראנית. פאשי, בן 24, נידון למוות על חלקו לכאורה בחיסולו של מדען הגרעין מסעוד עלי מוחמדי, שנהרג ממטען חבלה שהוצמד למכוניתו על ידי רוכב אופנוע כשנסע לעבודתו במרכז המחקר הגרעיני האיראני.

על פי דיווחי התקשורת האירנית, בחקירתו סיפר פאשי שגויס לפעילות עבור המוסד ועבר אימונים בפעילות חשאית ובחבלה בישראל, ואף קיבל 120 אלף דולרים עבור פעילותו למען ישראל. הודאותיו המפורטות של פאשי על גיוסו בידי סוכנים ישראלים ועל האימונים שעבר שודרו בטלוויזיה האיראנית, בגאווה בלתי מוסתרת על תפיסתו של "המרגל הציוני".

פאשי הלך אל מותו לבדו. כשנה לפניו, הוצא להורג באיראן עלי אכבר סיאדאת, גם הוא באשמת ריגול עבור ישראל. סיאדאת הודה כי ריגל למען ישראל במשך כשש שנים והעביר מידע צבאי רב על מתקנים צבאיים באיראן ופעילות חיל האויר האיראני. עם מפעיליו נפגש ב"פגישות עסקים" בטורקיה, בדרום-מזרח אסיה ובאירופה. בשנת 2008 הוצא להורג באיראן עלי אשתרי, איש מכירות של ציוד אלקטרוניקה, לאחר שגם הוא הורשע בריגול למען ישראל.

כל אלו מצטרפים לשורה ארוכה של אנשים שהוצאו להורג במדינות ערב באשמת ריגול למען ישראל מאז קום המדינה ועד היום. את אלי כהן, סוכן המוסד שהוצא להורג בדמשק בשנת 1965, כולנו זוכרים. ביום הזיכרון לחללי צה"ל אנו מעלים את זכרם של אנשי קהיליית המודיעין הישראלית שפעלו בכל העולם למען בטחון ישראל. אך רבים אחרים, שלא היו ישראלים או יהודים - נעלמו לאבק ההיסטוריה. את שמות מרביתם איננו יודעים וכנראה שלעולם לא נדע. פרטיהם מופיעים רק בתיקי בתי משפט מצהיבים בבירות מדינות ערב, ואולי גם בארכיונים של שירותי המודיעין בישראל.

חלקם אמנם פעלו עבור בצע כסף - אך מרביתם הזדהו עם הרעיון הדמוקרטי של ישראל, מאבקה כמיעוט באזור עוין והצלחותיה החברתיות והכלכליות. חלק גדול מהם היו עצמם בני מיעוטים מדוכאים בארצות אויב: קופטים וארמנים במצרים, סונים בסוריה, כורדים בעיראק, נוצרים בדרום סודאן ועוד. הם ראו בישראל דוגמה לעצמאות עתידית גם למיעוט אותו חשו שהם מייצגים. ברוב המקרים לא הייתה מדינת ישראל כלל יכולה לסייע להם בעת משפטם, מאחר וכל עזרה ישראלית הייתה מתפרשת כהודאה בכך שהם עבדו עבור ישראל, ובכך היה נחרץ גורלם. זאת, אף שבפעולתם המסוכנת הם הביאו לישראל מידע ביטחוני חיוני ותרמו בכך תרומה משמעותית לבטחון המדינה.

עוד אחד כזה היה ז'אק לאון תומאס, צעיר מצרי ממוצא ארמני, שגויס ב-1958 באירופה לרגל במצרים. איש העולם הגדול, דובר שפות ובעל הופעה מרשימה, הוא גויס על ידי קצין איסוף ישראלי שפעל באירופה תחת שם הכיסוי "אמיל". תומאס עבר אימונים במעקב, בצילום, בתקשורת חשאית ובשימוש בכתב סתרים, ונשלח חזרה למצרים - שם פתח עסק מצליח ליבוא ויצוא שהביא אותו במגע עם אנשים רבים. כל כמה חודשים היה תומאס נוסע לאירופה לפגישות עם קצין האיסוף שהפעיל אותו, והצליח לאסוף כמות רבה של מידע סודי חיוני לישראל על יכולותיה הצבאיות של מצרים. תומאס אף הצליח לגייס שלושה אנשים נוספים לרשת הריגול שלו. אחד מהם שירת בצבא המצרי והיה מצלם באופן קבוע מסמכים סודיים שעברו תחת ידיו ומעבירם לתומאס, ומשם לישראל.

בשלהי 1960 קיבל תומאס משימה מסוכנת ממפעיליו. הם ביקשו ממנו לנסות ולגייס טייס בחיל האוויר המצרי שיסכים, תמורת מיליון לירות מצריות (סכום עתק באותם ימים) לערוק לישראל עם מטוס ה"מיג" החדיש שלו. תומאס ניסה לגייס קצינים ממוצא קופטי, מיעוט שדוכא באותם ימים על ידי המשטר המצרי. אחד הקצינים העמיד פנים שהוא מוכן להתגייס לרשת הריגול, אך רץ מיד להלשין לשירות הריגול הנגדי המצרי. תומאס הושם תחת מעקב במשך מספר חודשים, נעצר בינואר 1961 והואשם בריגול ובבגידה.

במשפטו טען תומאס כי הוא ארמני, בן למיעוט נרדף ומושפל, ואינו מחויב כלל בנאמנות למצרים. למרות העינויים הקשים שעבר בכלא המצרי, רוחו לא נשברה - ובאולם המשפט הוא תקף את המשטר המצרי על דיכוי המיעוט הארמני ואף שיבח את מדינת ישראל. הוא הורשע בבית המשפט בקהיר ביולי 1961 ונידון למוות. בעלות השחר של יום ה-20 בדצמבר 1962, הוצא תומאס מתאו והובל על ידי סוהרים לעמוד התלייה, יחד עם שני חבריו לרשת הריגול. הוא צעד זקוף ולא הראה כל סימני פחד. בעת שהתליין כרך את החבל סביב צווארו, צעק תומאס בקול שהידהד במסדרונות הכלא: "תחי ארמניה! תחי מדינת ישראל!".

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל נקדיש אנו רגע קט לזכור את אותם מרגלים, בני אומות ודתות אחרות, שהאמינו בזכותה של ישראל להתקיים בביטחון - ושילמו בחייהם כדי להביא מידע חיוני שעזר להשאיר אותנו בחיים.

הכותב, ד"ר שלמה שפירא, הוא סגן ראש המחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן