פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      החללים האחרים: מי מפריד בין דם לדם?

      כל מי שהתאבד, נהרג בתאונה או התמוטט בריצת מרתון מוכר כחלל צה"ל - אז מדוע דווקא אלפי הרוגי הטרור, שנתנו את חייהם למדינה, מסווגים על ידי הרשויות בקטגוריה נפרדת?

      בחודש שעבר השתתף לוחם יחידה מובחרת כאזרח במרתון תל אביב. במהלך המרוץ חש ברע ומת. עם מותו הוכר כחלל מערכות ישראל. אשר פלמר ובנו יונתן בן השנה נהרגו בהתהפכות רכבם ליד חברון. האירוע נגרם כתוצאה מיידוי אבנים של פלסטינים מתוך מכונית נוסעת - מעשה טרור שמבצעיו הורשעו באחרונה ברצח האב והבן. עם מותם הוכרו אשר ויונתן כנפגעי פעולת איבה.

      מדוע כל חייל צה"ל שנהרג בהיותו בשירות חובה, מילואים או קבע - גם אם מדובר בהתאבדות, תאונת דרכים, רשלנות, מחלה או תאונת אימונים - מוכר אוטומטית כחלל מערכות ישראל? באיזו מערכה הוא השתתף? בעצם האוטומציה הזו נלקח הייחוד, הכבוד והיקר מאותם חיילים שנתנו את חייהם למען המדינה במלחמות ובפעולות מבצעיות.

      הסוד הגדול של מדינת ישראל הוא פילוג סיבת נפילת חללי מערכות ישראל. כמה מתוך 22,993 חללי מערכות ישראל עד היום נפלו בקרב, וכמה מתו מהסיבות לעיל? מאחר שמשרד הביטחון והארגונים השונים לא דוגלים בשקיפות המידע הזה, ניתן רק להעריך שיותר משני שלישים מהנופלים לא מתו בפעילות מבצעית.

      לעומת זאת, כל 4,090 חללי הטרור נפלו - עד האחרון שבהם - מיד אויב, וכולם נפלו חלל במערכת הטרור ובמלחמות שמנהלים מול אזרחי ישראל וצבאה הפלסטינים לארגוניהם השונים ומדינות ערב, מקום המדינה ולמעשה מתחילת שיבת ציון.

      העורף הוא החזית

      מדוע מלחמת הטרור, הנמשכת מירי קסאמים דרך יידוי אבנים ופיגועי ירי ועד מתאבדים מרצחים, אינה מוגדרת מלחמה? התשובה פשוטה. מקום המדינה ועד מלחמת לבנון הראשונה, היה עידן המלחמות הגדולות. האזרחים לא נפגעו כמעט, אלא רק בקווי העימות. רוב הנפגעים היו חיילים, ולכן המדינה הקימה מוסדות מפוארים לשיקום הנכים והמשפחות, ולהנצחת החללים שנתנו את חייהם למען המדינה. וטוב שכך.

      מקבלי ההחלטות, משרד הביטחון והארגונים השונים, חיים עדיין בעידן הזה - אלא שהוא נגמר. בתריסר השנים האחרונות, כ-70% מהנופלים חלל בקרב על קיום המדינה - היו אזרחים. היום העורף ותשתיותיו הם החזית. לא פעם אנו שומעים את איראן, את חיזבאללה ואת חמאס מאיימים על העורף ועל האזרחים.

      הגבורה בשנת 2013 אינה עוד נחלתם של לובשי המדים. גם הגננת שרצה עם ילדיה בשדרות למרחב המוגן היא גיבורה. גם אזרח שרודף אחרי מחבל בחוצות תל אביב הוא גיבור, וגם מאבטח שמונע בגופו כניסת מחבל מתאבד הוא גיבור. אני חושב שעל זה מסכימים כמעט כולנו - למעט מקבלי ההחלטות, משרד הביטחון והארגונים השונים ובראשם יד לבנים.

      אין אנו רוצים לקחת רסיס מהכבוד וההערכה שהעם רוחש לחללי מערכות ישראל - אך מדוע המדינה בוחרת להתייחס לחללי הטרור כאל חללים "אחרים"? למה חללי הטרור אינם כלולים באתוס הלאומי של המדינה שקראה להם לחיות חיי שגרה, חיים נורמליים בנסיבות לא נורמליות? מדוע מדינה המתגאה בכל הזדמנות שהטרור לא מכריע אותה, נוטשת את חלליה לאחר שכשלה בהגנה עליהם ולאחר שנפלו במערכה? ומה עם אחדות העם, אחדות הדם?

      ההפרדה שדוגלת בה מדינת ישראל איננה מתאימה למציאות העכשווית של איומים על העורף ותשתיותיו, שמלווה אותנו מדי יום ביומו. ביום הזיכרון, היא צורמת יותר מתמיד. הגיע הזמן לומר במפורש כי נפתח יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הכולל בתוכו גם את חללי הטרור - ואני אומר למשפחות חללי מערכות ישראל: די לנו בהיררכיות-דם בחיי היום-יום במדינתנו האהובה. לפחות במות יקירנו האזרחים חללי הטרור, התאחדו איתנו יחד תחת אתוס משותף של קוממיות והנצחה.

      הכותב, יוסי מנדלביץ, הוא יו"ר ועדת ההנצחה בארגון נפגעי פעולות איבה; שכל את בנו יובל במרץ 2003, בפיגוע בקו 37 בחיפה