לפני חודשיים כתבתי כאן על "האג'נדה הגברית" של יאיר לפיד: כיצד הוא מציג רשימה פלקטית לכנסת, כביכול מרובת נשים, אבל בעצמו מוקף ביועצים-גברים מהגווארדיה הישנה; כיצד, בהסתערותו על נושא ה"שוויון בנטל", הוא מתעלם מנשים חרדיות ומחיילות שעלולות להיפגע מהמהלך, וכיצד בדמגוגיה שלו -ניסוחיו ובתיאוריו - הוא פונה קודם כל אל הגבר הישראלי.
חשבתי כך גם אחרי התיאור של "ריקי כהן מחדרה". לפיד אמנם הציב (לראשונה בחייו? מלבד אשתו שתחייה) דמות נשית במרכז טקסט שלו, אבל זה לא באמת מפתיע בהתחשב בנושא המדובר - כריעה תחת עומס הנטל במדינה. הרי גם "הזקנה במסדרון" ו"מסעודה משדרות" הן נשים. כהרגלו, ואף שהיה מלא בכוונות טובות, הוא התייחס לנושא בהתנשאות ובפטרונות, כשאמר, או לפחות צוטט כמי שאמר, כי הוא מקווה ש"נערי האוצר" (הגברים) יראו לנגד עיניהם את הנשים, האחיות או הבנות שלהן כשהם חושבים על הגברת כהן.
ואז... פורסם מינויה המפתיע של יעל אנדורן לתפקיד מנכ"לית משרד האוצר. לא הכלכלנים והמנהלים הוותיקים אורי יוגב, דוד ברוך או רונן ולפמן, ששמותיהם עלו כמועמדים לתפקיד הבכיר - אלא אישה. צעירה. אם לשתי בנות קטנות ובהריון מתקדם.
לחשוב עשר פעמים איך לספר לבוס
איני מכירה כלל וכלל את אנדורן, את יכולותיה, את ניסיונה או את דעותיה - אבל מדובר בעיניי במינוי מרגש, לא פחות. האם רק עצם מינויה של אישה הרה לתפקיד הזה מלהיב כל כך? האם המינוי עדיין ייחשב למרשים גם אם אנדורן לא תגלה "חמלה נשית" ותוציא לפועל גזרות כלכליות קשות ותקצץ ברווחה? האם עד כדי כך קל לקנות אותי? התשובות הן בהתאמה: כן, כן, כן ו... כנראה שכן.
ההנחה, מכל מקום, היא כי מדובר באשת מקצוע ראויה, וכי הגזרות ייצאו לדרך בכל מקרה. הסיבה להתרגשות היא שיש במינוי הזה ערך חשוב נוסף: כל צעירה שמתכננת את הרחבת המשפחה בהתאם להתפתחויות הקריירה, שחושבת עשר פעמים איך לספר לבוס שהיא (שוב) מצפה, ושמודאגת מההשפעה שתהיה להורות על השכר העתידי ועל אופציות הקידום שלה (בניגוד לבן זוגה האב הטרי) - יודעת להעריך את המשמעויות החברתיות של מינוי כזה. כל מעסיק ומעסיקה אמורים לדעת כעת שלא צריך "להיבהל" מהעסקת נשים בתפקידים תובעניים בגיל הפוריות בכלל, ובהריון מתקדם בפרט. אם בידי אישה בחודש השמיני הופקדה אחת המלאכות הקשות כעת במשק, אין סיבה למנוע זאת מנשים מוכשרות אחרות בעבודות שונות.
זהו גם מסר לכל הנשים שעם הולדת הילדים מתכנסות בביתן (ובבתי הקפה), עוזבות את העבודה ויורדות לחצי משרה. אפשר, עם הרבה מאמץ והרבה עזרה, גם אחרת. ולבסוף, וחשוב לא פחות, המינוי הוא תזכורת לכל גבר כי הנשים אולי נושאות את הילד ברחמן ויולדות (ומתאוששות פיזית אחרי שבוע עד שישה שבועות), אך המשימה ההורית היא משותפת.
ככתבת וכעורכת צעירה חיפשתי מודלים נשיים לחיקוי במערכות שבהן עבדתי. היו מעט מאוד כאלה בתפקידי עריכה בכירים. כשכן "מצאתי" אותן, גיליתי כמעט תמיד שמדובר בנשים לא נשואות וללא ילדים. חששתי ש"היקום" משדר לי מסר. שאם את אישה, בניגוד לגבר, את חייבת לוותר על משהו.
כעת העולם משדר לי, לאלה שכמותי ובעצם לכל הנשים, מסר אחר. נכון, מדובר עדיין במגזר הציבורי ולא בחברה פרטית או בשוק העיתונות. נכון, ייתכן כי אנדורן היא בסך הכול עלה תאנה - ונכון, לעתים המציאות מורכבת יותר ממה שתיארתי. בטור הזה, בכל מקרה, אני בוחרת להודות: הפעם שיחקת אותה, יאיר.
לכל הטורים של הילה קובו