.
זמן קצר אחרי שפרצה מלחמת העולם השנייה נמלטה סבתא שלי, דורה פנקס, ביחד עם בני משפחתה, מהעיירה רדומישל שבפולין בה חיה עם בני משפחתה, אל היערות. את המשך המלחמה, שש שנים ארוכות של רעב, קור ואימה, העבירה עם אחותה לאחר מות הוריה ביער, בין פרטיזנים, במנוסה מתמדת, בלי לדעת מה עלה בגורל אחיה ושאר יקיריה. בלי לדעת האם ומתי הסיוט הזה יסתיים. היא נרדפה כמו מיליונים רבים, אבל ניצלה.
לרדיפה יש משמעויות רבות, היא מתקיימת באופנים כאלה ואחרים גם היום, האכזריות והטיעונים משתנים אבל הפחד הוא אותו פחד. מי שנאלץ להימלט על חייו, בוודאי כשמדובר בהימלטות ארוכה ומתישה, יודע שלבריחה יש מחיר יקר. סבתא ניצלה אבל מיליונים נרצחו, ובתוכם יהודים, צוענים, פעילים פוליטיים והנחותים ביותר ברשימת האויבים של המשטר הנאצי הומואים ולסביות.
כמעט בכל בירה אירופית מוצבת אנדרטה לזכר קורבנות השואה ההומואים וגם הלסביות. ידידי, חבר מועצת העיר תל אביב יפו עו"ד ערן לב, יזם ומקדם פרויקט חשוב אותו הצעתי לפני מספר שנים - הקמת מונומנט כזה גם בתל אביב. דווקא בישראל, המדינה שאליה נמלטו ניצולי שואה רבים ושעברה כרוך במלחמת העולם השנייה, מתקשים להכיל את רדיפת קהילות אחרות ובתוכן הקהילה הגאה ואת רציחתם של רבבות.
אני כותב רבבות כי עד היום אין תיעוד מלא של השמדת הומואים בזמן השואה. אנשי אקדמיה מעריכים את המספרים בטווח שבין עשרת אלפים ל-60 אלף, תלוי את מי שואלים. ומה באשר להומואים יהודים? האם הם נרצחו בגלל דתם או מיניותם?
ביולי 1994 ניסתה לראשונה קבוצה של פעילים לזכויות הקהילה הגאה לקיים טקס אזכרה ממלכתי ב"יד ושם" והותקפה על-ידי פעילי ימין. מאז התקיימו לא מעט טקסים שבחרו לתת דגש כזה או אחר על חלקה של הקהילה במסע ההרג הנאצי. אירוע זיכרון ממלכתי של ממש לא התקיים עד היום. במערכת החינוך לא נמצא לכך כמעט ביטוי.
מדינות אירופה מקדישות זמן ומשאבים בפיתוח ועדכון של זיכרון השואה על כל קורבנותיה. בישראל, מטעמים מובנים ומורכבים, הנושא עדיין סבוך. אמנם ב"יד ושם" יש אזכור של רדיפת הקהילה הגאה אך הגיע הזמן, ויום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא זמן טוב לכך, שנמצא את הדרך הנאותה להקדיש תשומת הלב הנדרשת לזכרם של עשרות אלפים ואולי יותר, יהודים ולא יהודים כאחד, שרבים מאחיהם ואחיותיהם עדיין נרדפים במדינות שונות ברחבי העולם, שעדיין סובלים מחוקים מפלים, משנאה, מאלימות ובמקרים קיצוניים מחשש לחייהם.
סבתא שלי, דורה פנקס, איבדה את כל עולמה ונשאה את הצלקות בגופה ובנפשה עד יומה האחרון אך שרדה את המלחמה וזכתה לראות את תקומת משפחתה ועמה. עבור רבים אחרים, סיום המלחמה ההיא לא ציין את סופה של הבריחה.
סבתא נפטרה השנה והיא בת 93, ניצולת השואה האחרונה במשפחתנו הקרובה לאחר שאחותה הלנה וסבא אהרן נפטרו במהלך השנים. יהי זכרם וזכר כל קורבנות השנאה, ברוך.
הכותב הוא יושב ראש הנהלת המרכז הגאה בתל אביב