סערה פוליטית, כאילו חדשה, התרגשה עלינו. התקשורת בישרה החודש כי לא עלינו, חברי כנסת ממפלגות העבודה והבית היהודי עברו עבירה נוראה של קניית קולות כדי להיבחר כמועמדים לכנסת - ונזדעזעה הארץ ת"ק על ת"ק פרסה. אינני יכול שלא לגחך נוכח הסערה. כאילו מדובר בתופעה חדשה שנתגלתה זה עתה וכאלו חברי הכנסת הללו פרצו פרצה גדולה בחומת המוסר ופתחו פתח למעשי שחיתות שלא נודעו כמותם עד היום. אבל למען השם ולמען המוסר, מתבקש לא להיתמם. קניית קולות מקבלני קולות אינה יצירה חדשה.
בשנת 1995 הודעתי ליו"ר תנועת הליכוד, בנימין נתניהו, כי אינני יכול להיענות להפצרותיו להציג מועמדותי לכנסת הבאה (אחרי שכיהנתי בה עשרות שנים). כתבתי לו, בין השאר, את הדברים האלה: "לא רק משום שכיהנתי בכנסת ובממשלה כדי שובעה נחלש יצרי לשוב אליהם. תרבות ה"פריימריז" השתלטה על הכנסת ואין עוצר. רצינות ותכנים הוחלפו במבצעי ראווה ויחסי ציבור. לא רק אלה מטרידים אותי אלא גם ובעיקר הסכנה שבהשחתת המידות על ידי קניית קולות ובהחנפה ל'ציבורי מטרה'. מגביות הכספים יוצרות בעיה ממשית של ניגוד עניינים. אפשר שאני חי בספירות לא מודרניות אך מעולם לא עלה בדעתי, אף לא בחלומי, לגייס כספים משועים ובעלי עסקים לממן את בחירתי, וכאשר הוצעו לי תרומות ביוזמת השועים השיבותי להם: 'תיגדע יד ימיני לפני שאטול פרוטה למטרה זו'".
עינינו הרואות, דברים אלה נכתבו בשנת 1995, אך המדרון החלקלק התחיל הרבה לפני שנה זו, מאז השלטת ה"דמוקרטיה" על המפלגות לפני כמה עשורים. השוני הוא בכך שהתופעה הקשה הזו, שכפי שיתבהר להלן, היא השורש והיא ההורה החוקי להשחתת המידות ולהורדת רמתם ותרבותם של החיים הפוליטיים לשפל - לא זכתה בעבר לחשיפה תקשורתית ולדיון ציבורי נרחב כפי שזה קורה היום.
מן הפח אל הפחת
כאשר החלה "החגיגה הדמוקרטית" במפלגות, הכול שיבחו אותה. בחירת מועמדי המפלגות לכנסת במרכז המפלגה או בקרב כל חברי המפלגה (פריימריז) נחשבה לתהליך המעצים את הדמוקרטיה. לא עוד בחירת המועמדים בידי ועדת מינויים (שהוגדרה כשיטה בולשביקית) "בחדרים אפופי עשן". אלא שנתברר שהתהליך הדמוקרטי, כביכול, הביא עמו תופעה ממארת, אפילו חשוכת מרפא.
בימים כתיקונם, כל אדם שחפץ להיות חבר במפלגה פלונית היה מטריח עצמו ומופיע בפני ועדת קבלה של שלושה, משיב לשאלותיה וחקירותיה לגבי השקפת עולמו, ווהועדה - או שקיבלה אותו כחבר למפלגה, או דחתה את בקשתו. ברם, מאז עברה הבחירה למרכזים, החלה שיטת "המפקד".
אין עוד במפלגות חברים, אלא מתפקדים. מהו מפקד? כל מי שמבקש להיבחר לכנסת, בין שדבק באידיאולוגיה של המפלגה (אם עוד נותר יצור כזה) ובין שאף אינו מכירה, חייב לגייס מאות ואלפי מתפקדים. כיוון שאין היחיד מסוגל לגייס מספר כזה של חברים, הוא פונה לקבלני קולות, אולי אף לאנשי העולם התחתון. אלה מספקים מאות ואלפים של "חברים" חדשים. כמובן שהמועמד משלם לקבלנים תמורה ואף מממן את מסי החבר של "המתפקדים". רכישה זו מצריכה הוצאה של סכומי עתק שאין למועמד, ולכן הוא נזקק לתרומות מאת שועים ובעלי עסקים, עם כל המשתמע מכך.
המסה של "החברים" החדשים במפלגה מוגשת על ידי בעלי העניין בארגזים מלאי טפסים של חברים שהם אינם מכירים. כמובן שרוב ה"חברים" נוטשים את המפלגה לאחר התשלום הראשון של דמי ה"חבר". בהרבה ערים ויישובים נמצא כי מספר ה"חברים" במפלגה גדול במידה רבה ממספר הקולות שהמפלגה קיבלה בבחירות לכנסת.
והנה, אם סברנו כי הבחירה במרכז היא המשחיתה - שכן כדי להיבחר עליך לקנות "חברים" ולשלם לכל חבר מרכז בטובות הנאה לרבות תפקידים במוסדות המדינה ורשויותיה - באה שיטת הפריימריז, שתחילה סברו כי היא נקייה יותר ודמוקרטית יותר, ועברנו מן הפח אל הפחת. לא רק שבשיטת הפריימריז נדרש המתמודד להשיג תרומות גדולות יותר (מאות אלפי שקלים ואף מיליונים) על כל המשתמע מכך, הרי שהתשלום וההשתעבדות לקבוצות מטרה נעשה בריש גלי ויוצר מצב שהנבחר אינו מפעיל שיקול דעת עצמי בהתנהלותו בכנסת כמתחייב מתפקידו, אלא פועל לפי האינטרס האישי שלו או של מיטיבו. כך גם מתפרקים החישוקים המפלגתיים וכך נחלשת המשמעת המפלגתית שהיא תנאי לתפקוד ראוי של המפלגה.
לא ניתן להשיב את הגלגל אחורה
כל זמן ששיטת המפקד קיימת, כמתואר לעיל, לא תעלה ארוכה למחלה. מי שמבקש להיבחר לכנסת. אם חפץ חיים הוא, לא יוכל לממש את משימתו ללא רכישת חברים בכסף או לעשות דילים עם מועמדים שפקדו וללא מתן טובות הנאה לחברי המרכז, ושום איסור לא יניא אותו מכך. ההידרדרות לא תיעצר.
נמצאנו למדים כי הליך הבחירה של המועמדים לכנסת אמנם נראה כהליך דמוקרטי - ואולי אפילו ברמה הגבוהה ביותר של הדמוקרטיה - אך זוהי דמוקרטיה פרועה, מזויפת ומשחיתה. על הדמוקרטיה להתגונן מפני הנושאים שמה לשווא. התפתחות זו גרמה גם למחיקה כמעט מוחלטת של עקרונות ואידיאולוגיות במפלגות והפכה את ההשתייכות למפלגה כבסיס לקדם אינטרסים של כסאות וטובות הנאה. אתה יכול למצוא היום לא מעט אנשים ואפילו אישים המוכנים ומסוגלים להיות חברים בכל מפלגה שניתן להשיג דרכה את הכסא - ואפילו הבושה נעלמה.
מצב דברים זה, שהוריד את הרמה מכנסת לכנסת, מוביל אותנו להתגעגע לוועדת המינויים. בכל זאת, בתקופתה של ועדת מינויים הייתה המפלגה ישות חיה, נושמת ופעילה. הוועדה המסדרת הוציאה תחת ידיה הרכב אחר של הכנסת, אישים רציניים ובעלי ערך לאין שיעור לעומת התוצרים של המרכז והפריימריז. ועדת מינויים במפלגת העבודה, לא הייתה יכולה שלא לכלול, למשל, את אבא אבן ברשימתה. לעומת זאת, מרכז המפלגה דחק את אבן בשני מחזורי בחירה ובעט בו החוצה. הטעם פשוט: אבא אבן סבר שמספיק להיות אבא אבן כדי להיבחר, הוא לא הביא מתפקדים, לא עשה דילים, לא ידע ואולי לא חשב שצריך גם מרפקים וגם לשלם. מצב זה גרם לכך שמאז שה"דמוקרטיה" במפלגות הרימה ראש, אישים מן המעלה הראשונה ואנשי איכות חדלו להעמיד עצמם לבחירה, ביודעם כי סיכוייהם להיבחר קלושים עד אפסיים. השטח נפתח לרווחה ללא מעט אנשים נמוכי רוח, שהצליחו לצבור מתפקדים ושידעו לשלם לקבלנים ולעשות "דילים" בסחורתם.
ראוי לציון כי במערכת הבחירות האחרונה כמה רשימות קבעו את מועמדיהן על ידי יחיד או ועדה, ותוצאות השיטה הזו היו עדיפות במידה ניכרת על נבחרי הפריימריס.
על אף היותי, כאמור, חסיד של ועדת מינויים - חוששני שבמציאות שלנו לא ניתן יהיה להחזיר את הגלגל אחורה ולשוב לוועדות מינויים, הגם שאין בהן פגם דמוקרטי, באשר הועדה נבחרת על ידי מרכז המפלגה והרכבה צריך להיות של חברים מהנהגת המפלגה שאינם מתמודדים בבחירות. כיוון שכך, מן הדין לתור אחר דרך קבילה יותר, שאף אם לא תפתור את הבעיה ולא תחזיר אותנו לרמה ולאיכות שידענו בעבר, אולי תוריד את מפלס ההשחתה שאנו מצויים בו ותשפר את המציאות הפוליטית בישראל.
הדרך המוצעת היא כדלהלן:
1. כל מי שמבקש להצטרף למפלגה יתכבד ויופיע אישית בסניף המפלגה ויגיש את בקשתו. לא עוד קבלת חברים בקרגלים. לא יתקבל חבר שהורשע בעבירה שיש עמה קלון, או מי שבמוצהר דוגל באידיאולוגיה הזרה למפלגה (דגם פייגלין בליכוד).
2. משנתקבל החבר, ישלם דמי חבר בסכום שייקבע, באמצעות הוראת קבע בבנק.
3. החבר לא יוכל להשתתף בבחירות לוועידה אלא אם היה חבר במפלגה לפחות במשך שלוש שנים רצופות ושילם דמי חבר מחשבונו בבנק שנתיים רצופות לפחות.
4. לא יוכל חבר להיבחר למרכז המפלגה אלא אם היה חבר במפלגה ארבע שנים רצופות לפחות.
5. מרכז המפלגה יבחר את מועמדי המפלגה לכנסת מבין המועמדים שאושרו על ידי ועדת הסינון, ויקבע את מיקומם ברשימה.
המוטיב המרכזי בהצעה הוא, מחד גיסא, עקירת "המפקד" והמרעין בישין שהוליד, ומאידך גיסא, שמירה על תהליך דמוקרטי. אם הצעות אלה יאומצו, לא יהיו עוד מתפקדים. תופעת הקבלנות עתידה להידחק ולהיפסק אם לא במאת האחוזים הרי ברוב ככל. למפלגה תחזור החברות. לא עוד מאות אלפי חברים במפלגה, אולי 20 אלף ואולי פחות. המרכז ישקף נציגות אמיתית של כלל החברים. יחזור צבע אידיאולוגי כלשהו למפלגה. המרכז יהיה רציני יותר, מורכב משליחיהם של חברים אמיתיים. תיפסק התופעה של התשלומים של המועמדים לחברי המרכז ואת ההשתעבדות המשחיתה אליהם.
כך ניתן לעקור לפחות חלק מתחלואי השיטה הנוכחית ותוצאותיה ובכך להביא לידי שיפור חיינו הציבוריים, איכותם ותרבותם.
הכותב, עו"ד משה נסים, היה חבר במשך 15 שנים בממשלות ישראל כסגן ראש הממשלה, שר המשפטים, שר האוצר ושר התמ"ת
דעה נוספת: הקלות הבלתי נסבלת של השחיתות בפריימריז / יעקב בורובסקי