ההודעה על מותך תפסה אותי לא מוכנה, מיכאלוביץ'. תמיד אומרים את זה על אדם קרוב שמת, זו כבר הפכה לקלישאה חבוטה, אבל אני מניחה שלאישיות, ולעזאזל, בעיקר לגיל שלך, היה חלק לא קטן. לא היית עוד מדריך ראשי בפלוגה, לא תפקדת כ"עוד אחד", לא ראינו אותך כ"עוד אחד".
אחת התמונות הראשונות שעולות לי כשאני נזכרת בך, שלצערי הפכה גם לאחת האחרונות שלנו, הייתה השבוע. במהלך האימון הוצאת את הסלולרי והראת לי תמונות של הבן שלך. דיברנו על כמה נעים הריח שלהם בגיל הזה. החיוך שלך הסגיר את הכל, לא התלוננת על מחסור בשעות שינה, רק על העונג בחזרה הביתה בערב. הרגע שבו אתה ניגש אליו, מרים ומחבק. קרנת מאושר.
הלוחמות סביבי, המומות כמוני, סיפרו בכל הזדמנות שהייתה להן על האדם שידע להבין אותן בצורה הטובה ביותר. אדם חד ומקצועי, ועם זאת מלא ברגש. החיוך שלך, זה שמרחת בכל פעם מאוזן לאוזן, ייחסר לי. קשה להסביר כרגע עד כמה, כנראה שגם אני עדיין לא יודעת, רק ברור לי שהוא ייחסר. תחושת הנינוחות שהענקת, לא נמצא לה תחליף.
הנחמה נמצאת בנוסטלגיה
מיכאלוביץ', אין לי עניין לעסוק כרגע בשום דבר שקשור למותך, אעדיף להתמקד במה שהשארת לי. בזכרונות שנותרו לי, מהאחד שידע להצחיק וללמד, אחראי ושטותניק באריזה אחת. מה אני צריכה את העיסוק בשאר, זה רק מטריד יותר. הנחמה, כמו תמיד, נמצאת בנוסטלגיה.
מדי כמה משפטים אני מתקשה לכתוב, עוצרת כשהרעד באצבעות חוזר והדמעות מכבידות על הראייה. לא נותר לי הרבה לכתוב, כי ממילא לא אספיק הכל. אני מודה על הזכות שנפלה בחלקי להכיר אותך, לצחוק איתך, לעבוד איתך וגם על הזכות להיפרד ממך. נוח בשלום, אדם יקר.
