כידוע, חברי הכנסת נהנים מחסינות מפני תביעות משפטיות בגין פעולות שנעשו במסגרת מילוי תפקידם. אולם נראה כי בזמן האחרון מנצלים חברי הכנסת כוח זה ועושים בו שימוש לרעה בניגוד למטרת המחוקק.
דוגמה לכך היה ניתן לראות למשל בחשיפת פרשת "האסיר איקס" בידי ח"כים בנאומים במליאה, ועוד יותר לאחרונה, בחשיפת שמו של ח"כ עמיר פרץ על ידי יו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ', כמי שהיה מעורב, לכאורה, בקניית קולות בפריימריז במפלגתה. ניתן להניח כי במקרה זה, ח"כ יחימוביץ' הייתה מודעת לחסינות העניינית המוקנית לה מפני תביעה אפשרית בגין הוצאת לשון הרע. מובן כי אם יתברר בסופו של יום שאכן ח"כ פרץ היה מעורב בקניית קולות, כי אז תעמוד לה בכל מקרה ההגנה של "אמת דיברתי" - אולם גם אם יוכח פרץ ינוקה מחשד, עדיין תחסה יחימוביץ', לכאורה, תחת הגנת החסינות המוקנית לחברי הכנסת.
לא בכדי סייגתי את הקביעה האחרונה במילה "לכאורה" - שכן אין הדבר פשוט כלל. החוק קובע, בין היתר, כי לא ניתן להגיש תביעת לשון הרע (פלילית או אזרחית) בגין פרסום המוגן לפי סעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת. סעיף זה קובע, בין היתר, כי חבר הכנסת יהיה מוגן מפני תביעה משפטית בשל הבעת דעה, אם היא נעשתה במילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו כחבר כנסת. במספר פסיקות (פרשות פנחסי, שטאובר, בשארה), קבע בית המשפט העליון כי החסינות העניינית נועדה להבטיח לחברי הכנסת את חופש הדעה והויכוח, כדי שיוכלו למלא את תפקידם ללא חשש ומורא.
אולם אין מדובר בחופש מוחלט. רק הבעת דעה שהובעה במילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו של חבר הכנסת תחסה תחת כנפיו של החוק. המבחן העיקרי שאומץ בפסיקה ביחס לכך הוא "מבחן הסיכון הטבעי". השאלה שנשאלת לפי מבחן זה היא: האם מדובר בפעולה או בהבעת דעה בלתי חוקית שיש לה קשר ענייני לתפקידו של חבר הכנסת כך שניתן לומר שהיא מהווה חלק מהסיכון הטבעי שלו.
שאלה מוסרית
כך למשל, אם בלהט ויכוח בכנסת מותח חבר כנסת ביקורת נוקבת על בית המשפט, ותוך כדי כך הוא אומר דברים שהם בגדר זילות בית המשפט - הרי שהחסינות העניינית תעמוד לו. כמו כן, אם תוך כדי ויכוח על גבי בימת הכנסת מפרסם חבר הכנסת מסמך סודי - תעמוד לו החסינות העניינית שכן פרסום המסמך מהווה חלק ממתחם הסיכון הטבעי של חבר הכנסת. ואולם, אם מראש מתכוון חבר הכנסת לפרסם פרסום אסור או להוציא לשון הרע כלפי מאן דהוא, והדבר לא נעשה כתוצר לוואי של עבודתו המותרת - כי אז לא תעמוד לו חסינותו.
החסינות, אפוא, לא נועדה לעודד את חבר הכנסת לביצוע פעולות אסורות, אלא לוודא שהוא לא נמנע מעשיית פעולות מותרות וחשובות לעבודתו, בשל החשש שהן יגלשו לעבר פעולות אסורות.
במקרה שלפנינו, אם כן, יש לשאול: האם גילוי שמו של ח"כ פרץ (כאשר קיים ספק האם היה מעורב בקניית קולות, ולפיכך קיים חשש להוצאת לשון הרע מצידה) הוא בגדר "הסיכון הטבעי" של חברת הכנסת יחימוביץ'? כלל לא בטוח, וזאת משתי סיבות: ראשית, מתוך הראיון עולה שהגילוי לא נעשה בלהט ויכוח כלשהו. חברת הכנסת התנדבה לפרסם את השם, וקיים חשש שהיא תכננה לעשות כן; שנית, לא מן הנמנע שמטרתה העיקרית בפרסום שמו של פרץ הייתה פגיעה ביריב פוליטי, שאם לא כן, מדוע לא פרסמה את שמות יתר החשודים בקניית קולות ממפלגתה? ספק רב אם מטרת המחוקק הייתה להקנות חסינות גם במקרים אלו.
מעבר לשאלה המשפטית, עולה כאן שאלה מוסרית. במהלך מסע הבחירות הרבתה ח"כ יחימוביץ' להשתמש בטרמינולוגיה ערכית-מוסרית, ואני באופן אישי שמח על כך. אולם נראה כי מי שמקפיד על נראטיב מוסרי במהלך תקופת הבחירות, טוב יעשה אם ידקדק עם עצמו כחוט השערה גם ביום שאחריה, אף במחיר של מניעת רווח אישי ופוליטי.
הכותב, ד"ר רוני רוזנברג, הוא מומחה למשפט פלילי ולדיני חוזים, חבר סגל בפקולטה למשפטים במרכז האקדמי כרמל בחיפה