פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      זהירות, עבודה

      אחרי שנה וחצי של מחאה, התחילה דפני ליף עבודה חדשה. בתום שבוע במשרד, היא מזכירה לעצמה - ולכולנו: אם נשקע בשגרה הזו ונשכח להיאבק על עתידנו, יהיה קל יותר לדרוס אותנו

      נסו להיזכר ביום הראשון שלכם בעבודה. עברתם את הראיון, את הנאום של הבוס שמסביר שכאן זה לא מקום עבודה אלא בית, משפחה אפילו; התעוררתם מוקדם בבוקר והתייצבתם לפני הזמן במשרד, חיוך רחב על הפנים שלכם וגב זקוף מלא גאווה על כך שהתחלתם דרך חדשה שמבטיחה שבסוף החודש תוכלו לשלם חשבונות; אתם אומרים בוקר טוב לבוס החדש, מציגים את עצמכם בפני העובדים הנוספים ומלאים במרץ אתם מתחילים ללמוד את המקום, מתכוננים להשקיע את כל מי שאתם בעבודה הזו, לעמוד בציפיות, להרוויח את ההערכה של הממונים עליכם.

      אם אתם זוכרים את היום הראשון הזה, אתם בטח זוכרים כמה היום הזה היה אישי. כמה מעצמכם הבאתם לעבודה וכמה היה לכם חשוב שיידעו שאתם מושקעים במאה אחוז במשימה שלפניכם. יכול להיות שכמה ימים לפני כן הייתם בין עבודות וישבתם בצד בעודכם מתבוננים על הסביבה שלכם מזיעה במירוץ הקרייריסטי. יכול להיות שכמה ימים לפני כן הרמתם גבה על כמות האנרגיה שהחברים שלכם משקיעים מעצמם במקום עבודה שמנצל אותם כלכלית עד הטיפה האחרונה ומתעלם מכל ההשקעה הרגשית שמגיעה עם היכולות והדרישות לתפקיד. יכול להיות שלפני אותו יום ראשון בעבודה הבטחתם לעצמכם שבפעם הבאה לא תיתנו הכל ותהיו זהירים בכמה שאתם מזדהים עם המעביד שלכם. שתזכרו כל הזמן שזו רק משכורת, שזה לא אישי, שיכול להיות שיפטרו אתכם שבועיים אחר כך ושישלמו לכם רק בשביל 80% מהאנרגיה שלכם ולא בשביל ה-100%.

      יכול להיות שחשבתם את כל הדברים האלו, אבל ביום הראשון בעבודה חדשה, תוך שבריר שנייה, הגבה המורמת שלכם נשכחת ואתם מתחילים לדבר ב"אנחנו", והעבודה הופכת להיות חלק בלתי נפרד מכם בבת אחת.

      זה לא רק ביזנס, וזה בהחלט אישי

      ביום ראשון התחלתי עבודה חדשה. היי-טק. חצי משרה. לקחתי את העבודה עם חיוך ותחושת הקלה. אחרי שנה וחצי של פעילות חברתית שהניבה הרבה מאוד ברמה הרגשית אבל הכניסה אותי לחובות לא פשוטים, כמעט נגמר לי הסוס. והנה, יום ראשון, אני לוקחת את האופניים ומגיעה למשרד. מכירה אנשים אחרים, מוצאים לי את השולחן בו אבלה חלק נכבד מזמני בתקופה הקרובה של חיי. מלאת התרגשות אני מתיישבת ליד השולחן ומתחילה להגביר קצב. השעות חולפות והערב מגיע. הזמן טס ובינתיים הייתי שם, ליד שולחן העבודה, ב-100%.

      יצאתי מהמשרד ורכבתי על האופניים הביתה. הייתי עייפה. הגעתי הביתה והתיישבתי על הספה, מעכלת את היום הראשון במקום החדש, מבינה ששקעתי להוויה של המקום בחדווה ונתתי את כולי, כי זה מה שמצפים ממני וזה גם מה שאני דורשת מעצמי.

      ואז זה היכה בי. כמה מהר המיקוד שלי כולו הלך למשימה שלפניי, וכמה אני רגילה להפוך את מקום העבודה למרכז החיים שלי. אני לא מיוחדת מהבחינה הזו, רוב האנשים שפגשתי בחיי פועלים באותו האופן, מנסים לענות על אותן הדרישות, שופטים ומודדים את עצמם בכל רגע ורגע. אני חייבת להודות שבאותו הזמן שהרגשתי סיפוק על יום עבודה ראשון ומוצלח, הבנתי שאני חייבת להיזהר.

      בשנה וחצי האחרונה קמתי לעבוד בכל יום. אמנם לא הכנסתי כסף אבל עבדתי כל הזמן. המחאה החברתית הייתה עבורי כמו עבור אנשים רבים אחרים מקום לעשייה, עשייה מתוך דאגה לחברה שבה אנו חיים ולעתיד שלנו. שנה וחצי שאנחנו בוחרים לקום בכל יום ולעבוד קשה על מנת לדאוג שיהיה כאן טוב. בוחרים להפסיד ימי עבודה בשביל להרוויח יום אחד חיים טובים יותר. שנה וחצי ששמנו בראש סדר העדיפויות את המושג "צדק חברתי", הרבה לפי שם של איזו חברה או עסק בה עבדנו.

      בשביל להמשיך להיאבק היה לי ברור שעליי למצוא עבודה. התמזל מזלי ומצאתי מקום שתואם לערכים שלי ומשאיר לי פנאי להמשיך בפעילות חברתית הענפה. ויחד עם זאת, באותו יום ראשון בעבודה הבנתי באיזו קלות אנחנו נשאבים חזרה למירוץ, מעבירים את כל מי שאנחנו לתוך הגדרה של תפקיד ומשכורת גלובלית ואת כל ההערכה העצמית לעין הבוחנת של הבוס שלנו. המירוץ הזה משתלט עלינו רוב הזמן, אנחנו מרגישים חייבים למקום העבודה רוב הזמן, מרגישים שאנחנו תלויים בו כי אנחנו צריכים את הכסף וכי אנחנו הופכים להיות חלק מהמקום ומהתוצרים שלו. עד שיום אחד אנחנו מקבלים מכתב פיטורים ומסבירים לנו שזה לא אישי, זה ביזנס.

      אני כותבת את המילים האלו בשביל להזכיר לעצמי שאני לא מקום העבודה שלי. מקום העבודה שלי מרוויח חלק ממני לחלק משעות היום. אני כותבת את המילים האלו בשביל להזכיר לנו שהבית שלנו נמצא אצלנו תמיד, והוא מורכב מסך האנשים שאנחנו אוהבים ובסף החלומות שלנו וסך הערכים והפעולות שאנחנו עושים בחיינו. אני כותבת את המילים האלה בגלל שאין שום דבר שחשוב לי יותר מאשר המאבק על חברה צודקת, אבל כמוני יש אנשים רבים מאוד שהולכים לעבודה בכל יום ונותנים הכל ונשארים בלי אנרגיה בקצה היום בשביל להיאבק על החיים עצמם.

      אם אנחנו רוצים שינוי בישראל, אסור לנו לשכוח שבין החובות והמטלות והעבודה יש גם את החיים שלנו ואת הזמן שלנו ואת העתיד שלנו, ואלו חשובים יותר מהכל. אנחנו חייבים לזכור את זה כל הזמן, כי כשאנחנו שוכחים את זה, קל יותר לדרוס אותנו. אנחנו חייבים לזכור את כל זה בגלל שרק אז, כשמישהו ינסה למכור לנו ש"זה רק ביזנס", נוכל להסתכל לו בעיניים ולענות לו שאין דבר יותר אישי מביזנס, שאין דבר יותר אישי מאשר הזמן והאנרגיה וההזדהות שלנו עם מקום עבודה. ושלא יזיין לנו את השכל.

      טורים קודמים של דפני ליף:
      מי שהצדק איתו, לא צריך לחטט בפייסבוק
      היכונו לגזרות שאחרי הבחירות: נתראה במחאת 2013