לרגל יום האישה הבינלאומי החל היום (שישי), ראוי להיזכר באירוע שהתרחש לפני חודשים ספורים, המסמל את מאבקן של נשים מודרות, שקופות ונרמסות - נשים מבקשות מקלט בישראל. בחודש אוקטובר, הרחק מעין הציבור, התקיימה בכלא "סהרונים" שבדרום הארץ שביתת רעב בת כמה ימים, שבה השתתפו כאלף מבקשי מקלט. מלבד דיווח יחיד בוואלה!, המאורע חלף על פני התודעה הציבורית כלא היה.
יוזמי השביתה היו קבוצת מבקשות מקלט אריתראיות שחצו זמן לא רב לפני כן את גבול ישראל-מצרים והובאו לכליאה. הן פתחו בשביתה לאחר שהבינו משיחות עם שאר הכלואים כי הן עומדות להישאר בכלא ללזמן בלתי מוגבל, שיימשך שלוש שנים לפחות.
אנחנו, פעילות בא.ס.ף, ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל, לא מכירות את הנשים שפתחו בשביתת הרעב וגם לא את מי שהצטרפו אליהן. אותן נשים עדיין כלואות ללא תאריך שחרור, מתוקף התיקון ל"חוק למניעת הסתננות" שנכנס לתוקפו ביוני 2012. לפי החוק, הנכנסים לישראל שלא דרך מעבר גבול נשלחים ללא משפט למאסר של שלוש שנים לפחות, כאשר עבור מי שמגיעים ממדינת אויב (דוגמת סודן) מדובר במאסר לכל החיים. אנחנו לא מכירות את מבקשות המקלט שעם הגיען לישראל נכלאו וגילו שהן נחשבות לפושעות. לא שמענו מהן על התסכול והזעם שהובילו אותן לפתוח בשביתת הרעב.
אבל אנחנו כן פוגשות מדי יום עשרות מבקשות מקלט אחרות שחיות בקרבנו. נשים אלה, שמזלן שפר עליהן כיוון שעברו את הגבול לפני חודש יוני האחרון, אמנם אינן בכלא, אך הן נמצאות תחת איום מתמיד של כליאה וגירוש. ללא מעמד, ללא זכויות, ללא נגישות לשירותי רווחה ובריאות, הן נאבקות את מאבק ההישרדות שלהן.
גדרות השתיקה
אחת מהן היא א', עוד לא בת 18. היא ברחה משלטון דיקטטורי באריתריאה לאחר שאביה נכלא כאשר העז לדבר נגד המשטר. היא ברחה לסודן השכנה. סמוך לגבול תפסו מבריחים בדואים אותה ואת קבוצת האנשים שעמם שהתה, וחטפו אותם לסיני. שם, במשך מספר שבועות, היא הוכתה ונאנסה על ידי שוביה. השובים התקשרו לבני משפחתה באיומים ודרשו כופר של עשרות אלפי דולרים תמורת השארתה בחיים.
המשפחה הענייה פנתה לשכנים ומכרים, מכרה את רכושה ואספה חלק מן הסכום. א' שוחררה כשהיא חבולה פיזית ונפשית ועשתה את דרכה לישראל. שבויים אחרים שהיו עמה לא שרדו את העינויים. היום היא מתגוררת בדירת חדר בקומת מרתף באזור התחנה המרכזית בתל אביב. מדינת ישראל לא מכירה בה כפליטה והיא אינה זכאית לזכויות. היא יוצאת מדי בוקר לעבודות ניקיון מתחלפות, מעבירה את כרטיס ה"רב-קו" הירוק באוטובוס ובזמן הנסיעה חולמת על עתיד טוב יותר. היא מספרת שלרוב משלמים לה, וגם כשלא - היא חוששת להתווכח. את מרבית הכסף שהיא מרוויחה היא שולחת לבני משפחתה, החזר על תשלום הכופר על חייה.
הסיפור שלה הוא סיפורן של אחיותיה, חברותיה ושכנותיה- שכלואות היום ב"סהרונים". הן צעדו באותה דרך, במרווח זמן של חודשים ספורים. דמיינו את השבר האיום שחוו נשים כמותה, כשגילו שלאחר כל תלאות הדרך - הן מגיעות לכלא ומקבלות מאסר ללא הגבלת זמן. בתא צפוף, ללא משפט, ללא נגישות להליך בקשת מקלט הוגן שבו יוכלו להוכיח כי הן אכן פליטות, ללא טיפול נפשי וסוציאלי הולם לטראומות שחוו בדרך. ללא חופש.
דו"ח של ארגוני זכויות אדם שפורסם באחרונה מגלה כי כמחצית מניצולי מחנות העינויים בסיני הכלואים כיום בישראל נחטפו ונשלחו לישראל בניגוד לרצונם. כמו כן, למעלה ממחצית מהנשים הכלואות הצהירו באופן גלוי כי נאנסו בדרכן לפה. הנשים שפתחו בשביתת הרעב בכלא בחרו במעשה היחיד שעוד איפשר להן שליטה על גופן. הן סירבו להמשיך לשתוק ולקבל את הקביעה השרירותית של מדינת ישראל שהן פושעות ולא פליטות. המחאה שלהן נועדה להציל את עצמן, אבל היא גם סמל למאבקן של נשים ונערות מבקשות מקלט כמו א'.
יום האישה הבינלאומי מצוין מדי שנה ב-8 במרץ. הטענה הרווחת היא שבתאריך זה, בשנת 1857, פרצה בניו יורק מחאה של עובדות טקסטיל נגד התנאים הקשים והשכר הנמוך שקיבלו. לפי הסיפור, נשים אלה הותקפו ומחאתן פוזרה על ידי המשטרה. בין אם מאורע זה אכן התרחש ובין אם מדובר בנרטיב שבחרנו לאמץ עם השנים, הרי שמדובר בסמל המזכיר לנו שיום האישה הבינלאומי הוא אירוע פוליטי - סמל שמדגיש כי המאבק שלנו כנשים עוד רחוק מסיומו.
ביום הזה אנו מוכרחות לזכור גם את הנשים מבקשות המקלט החיות בקרבנו, הנמצאות במאבק הישרדות יום-יומי. אנו חייבות להמשיך להילחם עבור מי שקולן אינו נשמע. בשונה ממחאת עובדות הטקסטיל של סוף המאה ה-19, מבקשות המקלט האריתראיות ששבתו רעב הפסיקו את שביתתן מבלי שננקטה כלפיהן אלימות פיזית מצד שירות בתי הסוהר. כנראה שלא היה בה צורך. האלימות שכן הופעלה, ועדיין מופעלת כלפיהן, היא אלימות ממוסדת היטב, שאין צורך באלות ואגרופים של המשטרה, השב"ס או יחידת עוז - בכדי להוציאה לפועל. גדרות התיל של כלא "סהרונים", הגדרות הבלתי נראות של מוסדות המדינה המדירים את הנשים מבקשות המקלט מנגישות לזכויות, וגדרות השתיקה שלנו, הציבור העומד מנגד, עושות את העבודה.
ליאור בירגר, עובדת סוציאלית, פעילה בא.ס.ף ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט