"העוקץ הישראלי": ראיון עם לוחמת מיחידת הכלבנים

לוחמת מצטיינת מיחידת עוקץ, יחידת הכלבנים הצה"לית, מספרת על המתח עם הבנים הלוחמים, על הרגע שבו בכתה בפעילות מבצעית – ומה היא חושבת על הלוחמת שלא הסתערה על המחבלים

אמיר בוחבוט

עם פרוץ האינתיפאדה בשנת 2000 הוחלט על גיוס בנות לוחמות ליחידת "עוקץ", יחידת הכלבנים של צה"ל, בשל הצורך הגובר לאתר אמצעי חבלה ולחימה במחסומים בעזרת כלבים. במחזור הראשון התגייסו ארבע בנות לוחמות.

כמעט 13 שנים אחרי תחילת הפרויקט, מספרת סמל עינת, לוחמת מצטיינת מהיחידה, על המסלול המפרך, על הדילמות, ועל רגעי המשבר. עינת, שקיבלה לאחרונה תעודת הצטיינות על הצלחותיה המבצעיות, כלל לא חשבה להיות לוחמת בצה"ל. היא שמעה על כך שביחידת עוקץ כל חיילת מקבלת כלב, וקיים סיכוי סביר שבתום השירות היא תקבל אותו במתנה. בפועל, המציאות הייתה קשה יותר.

עוד בוואלה!

לא רק אנחנו סובלים: משבר האקלים פוגע בחיות המחמד שלנו. אז מה עושים?

לכתבה המלאה
בסוף השירות אולי תיקח אותו איתה הביתה. סמל עינת והכלב יוגי (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

יום הגיבוש ליחידה כלל סחיבת שקי חול, מסע אלונקות, משימות צוותיות וראיונות אישיים. מי שעוברת את הגיבוש מתקבלת ליחידת עוקץ, ומי שלא – נשארת בגדוד ה"קרקל", שהינו גדוד חי"ר מעורב. "הטירונות היא שלב קשה מאוד", מספרת עינת, "אתה צריך לקבל החלטה אם אתה ממשיך או נשאר. הקושי הוא בעיקר פיזי, ואחרי שקיבלת החלטה, את צריכה להוכיח לכולם שאת הכי טובה שיש. אחרי חצי שנה של טירונות אנחנו עוברות ליחידה, מקבלות כלב ומתחברות אליו".

מתי את מבינה לראשונה לאן נכנסת וכמה המקצוע של לוחמת מסוכן?
"לאחר שנה בפלוגה המבצעית, יצאתי לפעולה ראשונה בכפר פלסטיני בגדה. הייתי עוזרת כלבן, ללא כלב משלי. הלכנו חמישה קילומטרים בתוך הכפר עם קסדה ואפוד קרמי, כוח מקצועי מאוד, ההליכה הייתה קשה, מלא עליות ואבנים בדרך. אמרתי לעצמי: 'אין סיכוי שבגללך הכוח מתעכב, כל הערה קטנה, כל סטיגמה עלולה לדפוק אותך'. היו הרבה בתים לסרוק, ולכלב זה קשה. מבהירים לך שהרושם שאת משאירה על הכוח שאותו את מלווה הוא קריטי. אם את לא טובה, את עלולה להרוס ללוחמת שתבוא אחרייך מעוקץ".

את מדגישה את המאמץ הפיזי. אין רגע בו את רוצה לזרוק את הכל ולעזוב?
"הכי קשה היה במסע הראשון, עם אפוד קרמי, ציוד נוסף ורובה. מפקדת המחלקה, סגן נוי, יצאה איתנו למסע. בשלב מסוים נפתחו אצלנו פערים, כי היה ממש קשה. המפקדת צעקה שהמסע הזה לא מספיק טוב והפסיקה אותו אחרי שבעה קילומטרים. זה היה רגע שבירה. את שואלת את עצמך: 'מה אני צריכה את זה?, למה זה מגיע לי?'. אבל בסוף הבנו שזה אתגר ועשינו מאוחר יותר את המסע כמו גדולות. אנחנו עושות מבדקי כושר כל ארבעה חודשים ותרגילי ירי אחרי מאמץ. אני נמצאת בצוות הכי חזק, נשרה מאיתנו רק אחת כי היא לא רצתה להיטמע בצוות. אם אתה לא מבין שטובת הצוות קודמת לכל, אתה נושר".

את מרוצה מהכלב שקיבלת?
"בגדול מתאימים את הכלב לאופי של הלוחמת. לי הביאו את 'יוגי'. רועה בלגי. בהתחלה חשבתי שהוא 'נשנש', נחמד כזה, יותר מדי נחמד. הוא היה כלב מרדף (כלבים שפועלים ללכידת מבוקשים, א.ב) שעבר אלינו. אני, שרציתי גור, בכיתי ושאלתי: 'למה אני לא יכולה לקבל גור?'. חשבתי שהוא לא מתאים לי, אבל בסוף נתתי לזה צ'אנס וראיתי שאנחנו מתאימים. אנחנו עובדים היום מעולה, יש לנו מצבי רוח, אבל בגדול הוא תותח. אנחנו עושים הכל ביחד – מחסומים, מעצרי מבוקשים, חיפוש אמצעי לחימה ומיפוי מבנים בשטח פלסטיני".

"בהתחלה חשבתי שהוא 'נשנש', אבל הוא תותח". עינת ויוגי ברגע מנוחה (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

יש רגעי סכנה בהם את מבינה שאת יכולה להיפצע או להיהרג?
"אני מאוד ערנית בזמן ביצוע המשימה. היה לנו אירוע שבו אדם שביצענו אצלו חיפוש בבית התחיל להתפרע. הוא ממש השתולל, וזה התחיל להיות מסוכן. ידעתי שהוא מסוגל לפגוע בי. יוגי סימן ואיתר שני רובים שהוסתרו בבית, מתחת לשולחן, מקום שלוחם רגיל לא היה מחפש בו. כל מעצר יכול להיות מסוכן, מרוב שמסוכן צוחקים עלינו: 'מה הבאתם בחורה לעצור מחבלים?'".

את נתקלת בשוביניזם ביחידה בפרט או בצבא בכלל?
"אנחנו מקבלות המון הערכה ופרגון. יש לנו בעיה קטנה בתוך היחידה: לא כל כך מכירים אותנו. לאחר מעצר בכפר פלסטיני, ישבנו ב'ספארון' (רכב צבאי ממוגן, א.ב) ודיברנו על המעצר שהיה. פתאום אני שומעת לוחם מעוקץ מדבר על זה שאין לוחמות בעוקץ, שיש רק בנים. פניתי אליו והסברתי לו שאני לוחמת עם כלב, והוא לא האמין לי. יש בנים ביחידה שעד היום חושבים שאנחנו לא קיימות. אני מבינה אותם, הם בנים".

ההורים שלך מבינים מה את עושה בצבא? שאת משוטטת עם יחידות עלית של צה"ל בבתי פלסטינים לאתר אמצעי לחימה או מבוקשים?
"ההורים שלי לא מבינים איך בחורה בת 20 יכולה לצעוד בתוך כפר פלסטיני ולעצור מבוקשים. זה בסדר, גם הפלסטינים לא מבינים. במעצר של מבוקש מסוכן אמרו לי מאה פעם שזה עלול להיות קשה. תוך כדי הפריצה השקטה לבית שלו קפץ מחבל מאחד החלונות עם נשק וביצענו נוהל מעצר חשוד. כשנכנסנו לבית, אשתו הסתכלה עליי, היא שאלה איך אישה נכנסת אליה הביתה עם כלב, היא ניסתה לפגוע בי. אחרי שאתה חווה את הכול ביחד, אתה מבין עד כמה התפקיד הזה מסוכן וקשה, אבל אנחנו עושות את זה ברגישות רבה. מקפידים על זה בעוקץ. למשל, אנחנו לא ניתן לכלב לגעת בספר הקוראן, או שכלב יריח את המכונית מבחוץ ולא 'יטמא' אותה מבפנים, כהגדרת הפלסטינים. זה אימון מאוד קשה לכלב, אבל זה עובד".

"אשתו של המבוקש שאלה: 'איך אישה נכנסת אליי הביתה עם כלב?'". עינת ויוגי מתאמנים (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

היו לך שלוש הצלחות מבצעיות בחודשים האחרונים. במה את מתגאה?
"אני ויוגי איתרנו כאמור שני רובים בבית בכפר פלסטיני. מצאנו גם רובים מגולגלים בשטיח, ובמקום אחר תחמושת. היה אירוע אחד שבו הראינו נחישות: שנייה לפני שעזבנו את הבית אחרי שלא מצאנו כלום, החלטתי לסרוק שוב עוד נקודה בחצר. ראינו שקית תלויה על העץ, אבל חשבנו שמדובר בזרעים של צמחים. הכלב סימן, ואחרי שהגיע חבלן למקום התברר שמדובר במטען חבלה. זו הצלחה מבחינתי".

מה גילית בתפקיד הזה שלא ידעת קודם לכן?
"שמעתי לפני הגיוס שהאילוף קשה בעוקץ ושמרביצים לכלבים. הגעתי לכאן וגיליתי עולם אחר. כל האילוף הוא בחיזוק חיובי, יש אהבה בינינו. וטרינר בודק אותם כל שבוע, על כל בעיה קטנה הם מקבלים חמש משחות וכדורים. אבל הדבר המעניין שגיליתי היא שהנאמנות של הכלב היא 100%. אני אשחרר לו את הרצועה, והוא יישאר במקום. מי שינסה לפגוע בי, הוא יתקוף אותו. יש לו שלושה אימונים ביום: איתור חומרי נפץ, תחמושת ומשמעת. אני יודעת לקרוא אותו שני צעדים קדימה והוא אותי".

מה היו התגובות לאירוע בגבול מצרים בו לוחמת קרקל הסתערה וקיבלה צל"ש בעוד לוחמת אחרת חששה להסתער?
"לוחמות בקרקל פועלות בשגרה קבועה ושוחקת סביב הגדר. ההבדל הוא שלנו יש גיוון במשימות ומתח מבצעי קבוע. לגבי הלוחמת שלא הסתערה, אני לא שופטת אותה, אבל יש ביקורת קשה עליה, היא פגעה בלוחמות אחרות. בגלל אירועים מהסוג הזה יש סטיגמה על לוחמות שמפחדות. אנחנו רוצות שיבינו שאנחנו ניתן בכל משימה 120%. אנחנו נקפיד יותר מכולם על מקצועיות".

למה אין בנות בפלגת תקיפה של עוקץ? לא היית מעדיפה לעבור אליהם?
"אין בנות בתקיפה. אבל פלגת החנ"מ (חומר נפץ, א.ב) הכי מעניינת, עם המשימות הכי מגוונות. גם אם הייתי בן לא הייתי עוברת, לא מחליפה את מה שאנחנו עושות עכשיו".

בין משימה למעצר מבוקש ולאיתור חומרי נפץ יש מחסומים שמעוררים דילמות מוסריות. היו לך כאלה?
"במחסום הראשון שלי חשבתי על זה הרבה. ראיתי פלסטיני שממש דומה לאבא שלי והתחלתי לבכות. כאב לי שהוא עומד במחסום, מחכה שיבדקו אותו. זה רגע נדיר, אבל זה קרה, זה גורם לך להבין שהם בני אדם. מצד שני, אני שלמה עם המשימה הצבאית שלי, יש המון היגיון מאחורי מה שאנחנו עושים. לדוגמה, אני דואגת שהפלסטינים יעמדו בצל בזמן החיפוש, ואנהג בהם תמיד בכבוד".

תגשימי את החלום שלך ותשתחררי מצה"ל עם הכלב בעוד עשרה חודשים?
"הלוואי, זה לא קורה לכל אחת. תלוי אם הוא ישבור רגל".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully