ב-26.2.98 התפוצצה ב"ידיעות אחרונות" בקול נפץ עז, השערורייה החרדית ה"תורנית". משה סויסה, באותם ימים הכתב לענייני חרדים, חשף תיאור עתיר רגש, כאב ואכזריות: "חרדית אם לתשעה נאנסה על ידי 3 פועלים זרים, הרבנים כפו על הבעל לגרשה, חרף אהבתם הגדולה".
סיפור סוחט רגשות לכל הדעות, כולו אפוף פינות מעוררות אמון, כמו "המקרה היה בעת צאתה מן המקווה" וכו'. הארץ רגשה. התקשורת, בדיוק ותזמון מלא, הסיתה ותקפה את הרבנים המתעמרים, את מוסד הרבנות, את רוע הלב החרדי כפי שהתגלם בסיפור המצמרר.
אני מודה שגם אני, כמו רבים אחרים, חשתי שמשהו לא כשורה, וכמו בבדיית מודיעין דהשתא, חשנו שאי צדק נוראי יש כאן. אך בלב פנימה קיננה תחושה שיש כאן אולי סיפור תקשורתי ענק, שחבל לקלקל אותו עם עובדות איזוטריות, בבחינת "מיטב הסיפור כזבו".
שלושת אופני הניצול בתורה
"גם נאנסה גם חויבה להתגרש", זעקו הכותרות. "ההלכה אנסה אותה בשנית" לא פחות. פעילות נעמ"ת ואנשי מרצ קיימו מחאה רוגשת ליד בניין הרבנות בירושלים.
בעצה אחת עם ידידי הרב משה בלוי, עסקן ירושלמי נודע, אז עובד בכיר בשבועון "בקהילה" שאותו הוציא לאור באותם ימים, החילונו לפשפש בפרטי המעשה. שיחה עם אב בית דין ירושלמי נודע, הבהירה לנו כי על פי ההלכה, מורים הדיינים לבעל לטעון כי "אינה נאמנת עליו" במקרה הזה, על מנת להותיר את הקן המשפחתי על כנו.
פניתי לכתב בבקשה ליצירת קשר עם המשפחה ה"נפגעת", מהטעם הפשוט שבידינו לסייע בידם ולהותירם יחדיו. התגובה והמרוץ אחריו הוכיחו לנו כי יש כאן סיפור בלי כיסוי. מסע מתוקשר שהובלנו באותם ימים הביא אחרי שבועיים של לחצים לפיטורי הכתב ולהבהרה שפורסמה בקול ענות חלושה בעמוד 19, שהסיפור לא היה ולא נברא.
סברתי לתומי אז כי מקרה כזה לא יישנה, כל עלילה מן הזן הזה שתפרוס כנפיים, לא תשיג כותרת לפני שתיבחן ותיבדק בשבע עיניים. עדיין קשה לקבוע איך תגיע הפרשייה הנוכחית אל קצה, אך כבר עתה ברור כי הסיפור נישא על כנפי הדמיון יותר מאשר על עובדות מוצקות. קבוצת אוכלוסייה שלמה ספגה קיתונות של לעג ובוז, תוך הפלגה והתיימרות להעביר אותה חינוך מחדש. קשה מאוד לשוב, שוב ושוב, אל מסעות השיסוי, המלווים בהכללות גורפות, חורצות גורלות ומייחסות אל הכלל מה שבפרט.
מעניין איך גל"צ יסתמו את הגולל על האונס: בחרטה והתנצלות, או שימשיכו לחטוא באונס, מפתה ומוציא שם רע שלושת אופני הניצול שנכתבו בתורה.