המבצע הצבאי שניהלה צרפת בחודש האחרון בצפון מאלי נגד "אנסאר א-דין", ארגון איסלמיסטי קיצוני המורכב מבני שבט טוארג וקשור באופן עקיף לארגוני הג'האד העולמי, מעורר תהיות רבות במדינות המערב. השאלה המרכזית היא האם השתלטותם הצבאית של כוחות איסלמיסטיים על האזור המדברי והמרוחק באמת מהווה איום מוחשי על מדינות המערב?
כדי להשיב על השאלה הזו, יש להעמיק בתהליך העובר בשנים האחרונות על חלק נרחב מארגוני האיסלם הסוני קיצוני הפועלים בזירות שונות ברחבי העולם: התמקדות בזירת הלחימה המקומית, תוך חיסול כל הגורמים המאיימים על הזהות האתנית או השבטית של ארגון הג'יהאד המקומי. דוגמה לשינוי גישה זו ניתן לראות בכמה זירות לחימה עיקריות, בהן גבול פקיסטן-אפגניסטן, סומליה ומאלי.
כך למשל, באזורים הצפון-מערביים של פקיסטן, הסמוכים לאפגניסטן, פעל בשנים אחרונות מולא נזיר ווזיר, שנחשב לאחד ממפקדיו הבכירים של ארגון הטליבן הפקיסטני. עד לחיסולו על-ידי כלי טיס אמריקאי לפני כחודש, נחשב נזיר לאחד מהמתנגדים המרכזיים בטליבן הפקיסטני לתקיפת כוחות הצבא הפקיסטני והרחבת הלחימה מהאזורים הצפון-מערביים של פקיסטן לזירות לחימה נוספות. יחד עם זאת, נזיר כן נלחם נגד צבא ארצות הברית באפגניסטן, עקב התקיפות האוויריות הרבות שכוחותיה עורכים באזורים הצפון-מערביים.
למרות שנלחם נגד הכוחות האמריקניים בפקיסטן, לחם נזיר, בן לקבוצה האתנית הפשטונית המהווה רוב באזורים הצפון-מערביים של פקיסטן, גם נגד השתלטותם של אנשי ג'יהאד זרים על האזורים הצפון-מערביים בפקיסטן ואף נתן הוראה לאנשיו להימנע מלחימה בצבא הפקיסטני, שמצדו כינה את נזיר "איש הטליבן הטוב". ב-2007 התנהלו קרבות קשים בין כוחותיו של נזיר לכוחות "התנועה האיסלמית של אוזבקיסטן", ארגון ג'יהאד שקרא להקמת חליפות איסלמית בכל רחבי מרכז אסיה. ארגון זה הונהג על-ידי זאהיר יולדצ'שב, אחד ממקורביו של אוסמה בן-לאדן, שהיה אחראי על מספר פיגועים באוזבקיסטן במהלך שנות ה-90 והעשור הראשון של שנות ה-2000.
הקרבות בין אנשיו של נזיר לארגונו של יולדצ'שב החלו כאשר כוחותיו של נזיר דרשו מהלוחמים האוזבקים לעזוב את שטחם, אך נענו בסירוב. אנשי טליבן מקומיים, בעלי בריתו של נזיר, ניסו להתערב כדי למנוע שפיכות דמים, אך נכשלו. אולם כאשר החלה הלחימה, התייצבו לוחמי הטליבן הפקיסטני, בעלי בריתו של אל-קאעדה, לצד השבטים המקומיים נגד הלוחמים האוזבקים. גם צבא פקיסטן סייע בחשאי לקואליציה של השבטים ושל הטליבן, וקיימות עדויות שהוא אף ירה אש ארטילרית לעבר מקום המסתור של הלוחמים האוזבקים. בסופו של דבר נחלה התנועה האוזבקית תבוסה קשה: עשרות מלוחמיה נהרגו, ועשרות נוספים הסגירו את עצמם לאנשי השבטים.
האמריקאי שיצא נגד אל-שבאב
המקרה של מולה נזיר ווזיר אינו ייחודי. דוגמאות נוספות ניתן לראות בזירות פעולה נוספות של ארגוני ג'יהאד סונים הקשורים לאל-קאעדה. בסומליה, למשל, ארגון אל-שבאב, שמנהל
משנת 2006 מאבק נגד הממשלה וכוחות "האיחוד האפריקאי", שותף גם הוא להעדפת האינטרסים המקומיים על פני אלו הבינלאומיים. בשנת 2006 הצטרף לשורות הארגון עמר שריף חמאמי - או בשמו השני, אבו מנסור אל-אמריקי - צעיר אמריקאי מאלבמה, בנם של נוצרייה בפטיסטית ומהגר סורי מוסלמי, שהמיר את דתו לאיסלם בתחילת שנות ה-2000. במהרה הפך אל-אמריקי לאחד מעמודי התווך של ארגון אל-שבאב ולאחד ממפקדיו הבכירים בסומליה, דבר שהציבו בראש רשימת המבוקשים של ה-FBI האמריקאי.
עקב תהילתו והמקום שתפס בשורות הארגון, החל אל-אמריקי לפעול לשינוי פניו של הארגון, הן מבחינה דתית והן מבחינת פעולותיו הצבאיות. הוא החל לבקר את הגורמים המקומיים בתוך אל-שבאב המתמקדים בזירה המקומית גרידא. חילוקי הדעות הללו הובילו לעימות ישיר בינו לבכירי הארגון.
במרץ 2012 פרסם אל-אמריקי סרטון בו טען שחייו נתונים בסכנה מצד ארגון אל-שבאב, עקב חילוקי דעות בנושאים הקשורים ליישום ההלכה האיסלמית בסומליה. אל-אמריקי המשיך במתקפותיו נגד אל-שבאב וכינה את הגורמים בארגון המתמקדים בזירה המקומית "גידול סרטני" וקרא ל"כל המוסלמים להתאחד על מנת להקים חליפות איסלמית".
הצהרותיו של אל-אמריקי גררו תגובה קשה מצד אל-שבאב, שקבע כי התנהגותו של אל-אמריקי נובעת מ"רצונו הנרקיסיסטי להתפרסם" וש"חברי הארגון ניסו להניא אותו ממעשיו, אך לשווא". הארגון הדגיש שההנהגה המקומית של הארגון היא אחראית לקביעת המדיניות ולא אל-אמריקי, "המייצג רק את עצמו". בימינו אלה אל-אמריקי כבר איננו נלחם נגד כוחות הממשלה הסומלית או בכוחות הזרים המסייעים לה, אלא עסוק בעיקר מנוסה על נפשו, משום שקרא תיגר על ההנהגה המקומית הסומלית של אל-שבאב.
את המחיר משלמת קודם כל האוכלוסיה המקומית
שני המקרים הללו , כמו גם המהפכה האיסלמית שדוכאה בצפון מאלי, ממחישים את נטייתם הנוכחית של רבים מארגוני הג'יהאד העולמי להתמקד באינטרסים המקומיים שלהם, ולאו דווקא בהרחבת הג'יהאד למדינות השכנות. אך אל לנו לטעות - אין הדבר אומר שהם ויתרו על הכוונה להרחיב את מאבקם גם מחוץ לזירת הלחימה המקומית, אם יחושו איום על שלטונם מצד גורם זר.
כפי שמולה נזיר דאג להוציא לפועל התקפות נגד הכוחות האמריקאים באפגניסטן, כך גם ביצע ארגון אל-שבאב, למשל, פיגועים בקמפלה, בירת אוגנדה, ביולי 2010, בתגובה ללחימתם של כוחות צבא אוגנדיים לצד כוחות הממשלה הסומלית. מקרה דומה התרחש לפני מספר ימים באלג'יריה, כאשר "בריגדת רעולי הפנים", בעל בריתו של ארגון אנסאר א-דין נגדו נלחמת צרפת בצפון מאלי, התקיף והשתלט על שדה גז באלג'יריה, תוך כדי תפיסת בני ערובה זרים ומערביים - שעשרות מהם נהרגו. הארגון טען שהפיגוע בוצע עקב המלחמה שמנהלת צרפת נגד אנשי אנסאר א-דין בצפון מאלי.
האירועים האחרונים בקרב ארגוני הג'יהאד העולמי רומזים על שינוי גישה מצדם, דבר שממנו גם חלק מדינות המערב אינן מתעלמות. בארצות הברית מתנהל ויכוח בין הבית הלבן לפנטגון לגבי האסטרטגיה שיש לנהל אל מול ארגוני הג'יהאד העולמי. הבית הלבן מעוניין בהפעלת כוח רק נגד גורמים המאיימים באופן ישיר על וושינגטון, למשל באמצעות בהמשך התקיפות באפגניסטן ובפקיסטן, בעוד שהפנטגון מעוניין בלחימה מול כל גורם המסונף לאל-קאעדה המאיים על קיומה של כל מדינה.
התמונה המצטיירת אינה מבשרת טובות. החשש הוא שארצות הברית תנקוט באסטרטגיה דומה לזו שנקטה עד פיגועי ה-11 בספטמבר 2001, שדמתה למדיניות "בת יענה" בה התעלמה ממעשיהם של משטרים איסלמיים קיצוניים, כדוגמת משטר הטליבן באפגניסטן, שלדידה לא איימו עליה באופן ישיר. כמו אז, גם היום, סביר שלאחר השגת הניצחון בזירה המקומית, יעדכנו הארגונים את מטרותיהם וירחיבו את זירות פעולתם למוקדים בהן עלולה להישקף סכנה מוחשית לאינטרסים מערביים. כך או כך, ישנה לפחות תוצאה אחת ידועה מראש: האוכלוסיות המקומיות באזורים נגועי פעילות הג'יהאד העולמי ימשיכו להיות אלה שמשלמות את מירב המחיר.
הכותב, רואי בר-שדה, עוזר מחקר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל-אביב