"זהו יומנו העשירי בבונקר. עשרה ימים של מאבק עם אויבנו צמא הדם, המתכוון להשמידנו לחלוטין", כך כתבה לוחמת אלמונית במחתרת היהודית בגטו ורשה באפריל 1943. קטע זה הוצג ביומן נדיר המתעד את ימי חיסול הגטו על ידי הנאצים, אשר נחשף היום (חמישי) לראשונה במלואו בטקס לציון 70 שנים לפרוץ מרד גטו ורשה בבית לוחמי הגטאות - בהשתתפות נשיא המדינה, שמעון פרס. "קשה לתפוס את הרמה של הגבורה אליה הגעתם", אמר פרס בטקס לשני ניצולי השואה שהשתתפו במרד, חוו'קה רבן וקאזיק רותם. "אני עומד נפעם נוכח גבורתם הבלתי נתפסת של לוחמי המרד והמום עד עצם היום הזה מתהומות השנאה של הצורר הנאצי".
באירוע שהתקיים בקיבוץ לוחמי הגטאות נחשפו שני יומנים היסטוריים. יומנה של האלמונית, שנכתב על פי ההערכה על ידי חברה במחתרת של הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) או בזו של הרביזיוניסטים, (אצ"י), הגיע לבית לוחמי הגטאות כבר בשנות השבעים. היומן היה חלק מאוסף של אדולף אברהם ברמן, פעיל במחתרת בוורשה, והיום הוא התפרסם לראשונה לציבור. על פני חמישה דפים, הכתובים בפולנית באופן צפוף, מתארת הכותבת האלמונית את האירועים הדרמטיים בגטו, ואת התנאים הקשים בבונקר תחת הלחימה ברחובות. "בינתיים פסקו ההפצצות והיריות, והסכנה שארבה לנו פנתה מאתנו והלאה. האנשים מתרחצים, מחלקים קפה, מבשלים אוכל. הכול נעשה בשקט, בדממה. כל האנשים והשומרים עובדים ביעילות, הכול נעשה בהתאם להוראות ראש הבונקר. היום עבר באופן נורמלי".
אלא שהרגעים ה"שפויים" הללו באו לקיצם כעבור זמן קצר, ובתחילת מאי 1943 מסתיים היומן. "הגטו בוער כבר 14 יום. רואים רק ארובות עומדות על תילן ושלדי בתים שנשרפו. ברגע הראשון חיזיון זה מעורר צמרמורת זוועה: כן, זה מעשה ידיהם של הוונדלים ההיטלראים, המייחלים שזו תהיה חזות העולם כולו. אין כל ספק שהם לא יצליחו בכך. אנו חוזרים במחשבות אל העבר. איבדנו דברים רבים שהשגנו בעבודה של שנים. הדבר היחיד שנותר לנו הוא המחבוא שלנו. כמובן, אין זה מקום בטוח לתקופה ארוכה. אנו חיים את היום, את השעה, את הרגע", כתבה.
היומן האלמוני הנוסף מתקופת המרד שנחשף באירוע, מתעד את זיכרונותיו של איש בן 37 בעת הגירוש לכיכר השילוחים (אומשלגפלץ), ההמתנה לסלקציה, המסע למחנה ההשמדה ותחושת המוות הסובבת. "(זה) הרי כבר הסוף. מדוע כל זה עדיין מעניין אותי? הרי חוט דקיק בלבד מחבר אותי עדיין אל החיים והוא במהרה יינתק... מתי?", כתב האלמוני. "מחר בשעה זו כבר יהיה אחרי הכול. בקור רוח אני מחשב. עכשיו שתיים אחרי הצהריים. אני מביט בשמים הבהירים של חודש אפריל. יובילו אותנו לטרבלינקה בלילה. כאשר יאיר השחר כבר לא אחיה. החשבון הוא פשוט בפעם האחרונה אני רואה את השמים הכחולים בין העננים".
היומן מתאר את תלאות הדרך, הרעב הגדול, הצמא והחוויות האנושיות הקשות, לצד גילויים של התעללות, שוד ורצח. ב-19 באפריל 1943 כתב האלמוני: "לאומשלגפלץ הובהלה קבוצה חדשה של אנשים - ביניהם מכרים, ידידים, כאלה שעוד שרדו בגטו, שעוד לא הספיקו לחסל אותם. מבשרים לי: אמך נורתה. אני לא מזועזע. אני נעשה מודע לכך שלשווא סבלה מיולי עד אפריל, תשעה חודשים. היא שרדה את מות בתה, את מות בעלה ואת ההכרח להסתתר במאורות מצחינות ומחניקות. לשווא סבלה את העינוי של הפחד המתמיד. אני מבין לפתע שלא הייתי מספיק רגיש כלפיה, שהגטו נטל ממני את הרכות והרגישות, שהאכזריות ששלטה בכל, נספגה בתוכי בדומה לקרני רנטגן".
"אנו חייבים לשרוד, נקווה שנשרוד. אנו לוחמים למען הצדק ולמען הזכות לחיות?, כתבה הלוחמת אלמונית ביומן המיוחד. במעמד המרגש לקחה גם איל צוקרמן, נכדתם של צביה ואנטק צוקרמן - מלוחמי המרד, הקרויה על שם הארגון הלוחם.