איננו זקוקים לתיאוריו הפלסטיים של ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין שסיפר על סיגרים, משקאות אלכוהוליים ומלצרים עם כפפות ומצנפות בבית ההארחה של המוסד בגלילות, כדי לדעת שהמנהיגים שלנו הם נהנתנים, גרגרניים ותאבי בצע. ראינו כבר את אהוד אולמרט, בנימין נתניהו, אהוד ברק ואביגדור ליברמן מסלסלים עשן סיגרים. קראנו על רכושם הרב: בתי מידות בירושלים, בקיסריה ובמגדלי אקירוב וגינדי בתל אביב, על חברות שהקימו בחוץ לארץ ועל עשרות מיליוני שקלים בחשבונות בנקים שלהם או של ילדיהם.
יובל דיסקין גם אינו מחדש דבר כשהוא מתאר את היחסים העכורים בצמרת המדינית-ביטחונית. תזכורת לכך נקבל היום (ראשון) ב-16:00 אחר הצהריים, כשיתפרסם במלואו דו"ח מבקר המדינה בעניין מסמך הרפז. הדו"ח יחשוף את מערכת היחסים הקשה בין שר הביטחון אהוד ברק לרמטכ"ל דאז רב אלוף גבי אשכנזי. התוודענו גם ל"מסע הצלב" של ראש המוסד מאיר דגן נגד מה שהצטייר כניסיונות של הצמד נתניהו וברק ליצור מראית עין או אף לגרום לפרובוקציות כדי שיחוללו תגובת שרשרת והסלמה צבאית, שסופן עלול היה להסתיים בתקיפה הרפתקנית באירן.
אבל מה ששונה בראיון שהעניק דיסקין ל"ידיעות אחרונות" ביום שישי האחרון הוא בעוצמת הדברים. אשכנזי ודגן הטילו אמנם ספק בשיקול הדעת הענייני של ברק ונתניהו ורמזו כי הם מונעים ממניעים זרים כאלה או אחרים, אך הם עשו זאת לרוב בחדרי חדרים ובתדרוכי רקע לעיתונאים. עם זאת, הם נזהרו שלא להשמיע את הדברים בפומבי באופן בוטה ושמרו על כללי נימוס מינימליים.
"דיסקין מתוסכל מהסירוב למנותו לראש המוסד"
סגנונו של אדם מעיד על אופיו. דיסקין הצטייר לא אחת כאדם בוטה שפיו וליבו שווים, לעיתים עד כדי יהירות ותחושת זלזול באחרים. כעת הוא שובר את כללי המשחק. הוא מרחיק לכת מאשכנזי ודגן, לא רק בגלל נכונותו לכבס את הכביסה המלוכלכת לעיני כל, אלא שהוא יוצר את הרושם שהכול אישי. הוא שב וחוזר על ההגדרה "משיחיים", שהטיח כבר בעבר בראש הממשלה ובשר הביטחון. בכך הוא מרים להנחתה לנתניהו, לברק ולמקורביהם. ואכן הבוקר הם הגיבו על דבריו בזעם. ראש הממשלה אמר הבוקר בראיון לגל"צ כי דיסקין מונע מתסכול אישי; סגן ראש הממשלה סילבן שלום אמר בראיון ל"רדיו ירושלים" כי מגרונו של דיסקין מדבר התסכול על שנתניהו סרב למנותו לראש המוסד. (דיסקין אגב הכחיש בזמנו את הטענה כי שאף להחליף את דגן, י.מ).
חילופי המהלומות בין הדרג המדיני לדרג המקצועי הכפוף להם צריכים להדיר שינה מעיניו של כל אזרח שהמדינה הזאת עדיין יקרה לו. האזרחים התוודעו ב-65 שנות המדינה לתככים בצמרת, לבריחה מאחריות, להטלת רפש וחילופי האשמות בין דרג מדיני לצבאי "עסק הביש" בשנות ה-50 ו"המחדל" של מלחמת יום הכיפורים ב-1973-74, הן רק שתי דוגמאות בולטות לכך.
אך כדבר הזה עוד לא ראינו. מי שהיו ראשי מערכת הביטחון יוצאים בפומבי ובחרי אף נגד ראש הממשלה ושר הביטחון, שנבחרו בידי ציבור הבוחרים ואומרים בריש גלי כי השניים אינם ראויים להנהיג את המדינה. הם אומרים כי שיקול הדעת שלהם בכל הקשור להחלטות הרות גורל אינו ענייני ונובע ממניעים אישיים ופוליטיים. יש לומר במפורש שאין זה ראוי שמי שהחזיקו עד לאחרונה במשרות כה רמות ורגישות יאמרו כדברים האלה. אך מצד שני, גם הדרג המדיני הנבחר לא טומן ידו בצלחת. הוא משמיץ לא פחות בזעם קדוש, את מי שעד לאחרונה שימשו כיועציהם הבכירים בענייני ביטחון וזכו לאמונם.
למתבונן מן הצד צריכה להיות תחושת קבס מהידרדרות השיח הציבורי בישראל. מתעצמת התחושה שהכול מונעים מאגו מורחב ורגיז ולא אכפת להם שבמשחקי האגו והכבוד שלהם מאבד הציבור את שארית אמונו בהם. בכולם. בדרג המקצועי ובדרג המדיני הנבחר. כל זאת בעיצומה של מערכת בחירות. פרופסור יחזקאל דרור חיבר לפני כ-40 שנה ספר בשם "מדינות מטורפות" הגדרה שכוונה למשטרים "מצורעים", של קולונל מועמר קדאפי בלוב, סדאם חוסיין בעיראק, קים סונג איל בצפון קוריאה ודומיהם. למרבה הצער ישראל הפכה ל"דמוקרטיה מטורפת".