כאשר ג'ו מאנצ'ין רץ לסנאט לפני שנתיים, הוא הפיק סרטוני תעמולה, בהם הוא נראה אוחז ברובה גדול וטוען בו קליעים. על המסך הופיעה כתובית המצהירה כי לובי הנשק תומך במאנצ'ין, ובסיום התשדיר הוא ירה ברובהו לעברו אחד מחוקי השמירה על איכות הסביבה שהעביר ממשל אובמה, רמז לכך שיהיה זה סופו של החוק, אשר נתפש בעיניו כמקשה על חייהם של תושבי מדינתו, וירג'יניה המערבית. התשדיר, אולי קצת מפורש יותר מהנהוג, לא היה שונה בהרבה מרוב תעמולת הבחירות שנשמעה מרוב מדינות הדרום והמערב התיכון. מלחמה על הזכות לשאת נשק היא עקרון יסוד באזורים אלה, ומועמד המחזיק בידו רובה הוא מועמד ששווה להצביע עבורו.
הדבר היחיד שהיה שונה הפעם הוא שג'ו מאנצ'ין אינו רפובליקני. הוא דמוקרטי, בן מפלגתו של הנשיא אובמה. כמו לא מעט דמוקרטים אחרים ממדינות בהן זכויות הנשק הן נושא חשוב, גם הוא נמצא בצד של מי שלא יתנו לממשלה להוציא להם את הרובה מהיד. גם הארי ריד, מנהיג הרוב בסנאט, הוא סוג כזה של דמוקרט. ויש רבים אחרים. אבל השבוע, ג'ון מאנצי'ן הרים טלפון לעמיתתו בסנאט, דיאן פיינסטין ממדינת קליפורניה, וביקש להעביר לה מסר אני איתך. פיינסטין מובילה בקונגרס את המאבק להגבלה ופיקוח על מכירת נשק ואפילו מאנצ'ין, האיש שנבחר לסנאט בשל הבטחה להגן על בעלי הנשק, הבין שנוכח הזוועה בקונטיקט, הגיע הזמן לוותר. מעכשיו, גם הוא תומך בהגבלה על מכירת נשק-תקיפה לאזרחים.
על רקע האווירה הזו, צעד הנשיא אובמה אל העיתונאים ביום רביעי, והצהיר על תכניתו למלחמה באלימות הנשק. הוא הקים צוות בראשות סגן הנשיא ג'ו ביידן, דרש שההמלצות יונחו על שולחנו בתוך חודש והבטיח לתמוך בחקיקה בקונגרס שתחמיר את ההגבלות על מכירת נשק. הצעות החקיקה, יש לומר, אינן עד כדי כך מרחיקות לכת. המדובר הוא בחידוש האיסור על מכירה והחזקה של נשק תקיפה חצי-אוטומטי (כמו ה"בושמאסטר" בו השתמש אדם לנזה במסע הטבח שלו בבית הספר בקונטיקט), בהורדה מהמדפים של מחסניות בעלות קיבולת גדולה ובהחמרה מסוימת בבדיקות הרקע, שתסגור כמה פרצות הקיימות כיום בתהליך האישור. זה הכל. גם אם החוקים האלה יאושרו, ולא מן הנמנע שבתהליך החקיקה יהיו פשרות מסוימות, עדיין אפשר יהיה להיכנס לחנות, לקחת מהמדף רובה ציד או אקדח רב עוצמה (אבל לא אוטומטי או חצי-אוטומטי), לזרוק לעגלת הקניות כמה קופסאות תחמושת שרוצים (כל עוד המחסניות אינן גדולות מדי) וללכת לקופה. שם יתבקש הקונה להראות תעודה מזהה, ואז שמו יבדק מול מרשם של עבריינים אלימים ובעלי הפרעות נפשיות אלימות. ובמלים אחרות, רוב האמריקנים יוכלו להמשיך ולאגור כלי נשק.
למרות שלא מדובר בחקיקה מרחיקת לכת, עדיין מדובר בחקיקה חשובה, שתוכל לסייע לא-מעט אם אכן תאושר. ראשית, גם אם מטורף יצליח להניח את ידו על נשק ולצאת למסע הרג, הרי שבכל זאת העובדה שלא יהיו ברשותו רובה מהיר ותחמושת אינסופית, יצליחו להגביל את כמות הנזק שהוא יוכל לגרום. מעבר לכך, החקיקה החדשה שתידון בקונגרס נושאת עמה משמעות פוליטית: היא מסמלת את סוף עידן השתיקה בעניין הגבלת הנשק, ואת הפתיחה המחודשת של הדיון על הפירוש שמוענק לתיקון השני לחוקה האמריקנית המבטיח את הזכות לשאת נשק. האם אפשר לשאת כל סוג של נשק? האם כל אדם רשאי ליהנות מהזכות הזו? האם מותר לשאת נשק בכל מקום, גם באופן סמוי?
"הלוואי שלמנהלת היה רובה אם-4 במשרד"
החברה האמריקנית מגלה בשבוע האחרון נכונות רבה יותר לדון בכל השאלות האלה ובעקבותיה גם הפוליטיקאים נגררים לדיון. עבור הדמוקרטים, שבעבר ראו בדיון בהגבלות נשק מתכון לאבדן בוחרים, ישנה אנרגיה חדשה ורצון לשוב לנושא ואילו אצל הרפובליקנים יש הכרה שאחרי יותר מעשור בו עשו כל שעלה על רוחם במניעת הגבלות כלשהן על החזקת נשק, עכשיו צריך קצת להתפשר. זה לא יהיה קל ולא פשוט. הנה למשל הסנאטור הרפובליקני לואי גומרט מטקסס. המסקנה שלו מהטבח היא שפשוט לא היו מספיק כלי נשק בסביבה. הלוואי שלמנהלת היה רובה אם-4 במשרד", הוא אמר אחרי האירוע, תוך שהוא מסביר שאז היא הייתה יכולה לקחת את רובה התקיפה ולבלום את הרוצח. אבל רוב הרפובליקנים שותקים.
גם לובי הנשק, שהודיע כי יגיב במסיבת עיתונאים רק ביום שישי, נזהר במיוחד מאז הטבח. כשאמריקה כולה מדברת על איך לצמצם את מספר הרובים המסתובבים במדינה, עדיף לשמור על פרופיל נמוך. השינוי בחקיקה, כך מעריכים פרשנים, יאושר בסופו של דבר בקונגרס בחודשים הקרובים והגבלות חדשות יוטלו על רכישה והחזקה של כלי נשק מסוימים. אבל יתכן שהשינוי האמיתי יבוא דווקא מדעת הקהל, שמאבדת את יכולתה להבין מדוע זכות לשאת נשק היא היתר להסתובב עם רובים של חיילי קומנדו.
ביום שלישי פירסמה חברת ההשקעות סרברוס הודעה לא שגרתית לציבור. היא הודיעה כי היא מוכרת באופן מיידי את כל אחזקותיה בחברות המייצרות נשק בארצות הברית. לא מדובר בענין של מה בכך. סרברוס, בבעלות איש העסקים היהודי סטיבן פיינברג, רכשה בעשור האחרון את כל מותגי הנשק המובילים באמריקה, בכלל זה בושמאסטר ורמניגטון. פיינברג ניצל את העובדה שמשקיעים העדיפו להתרחק מבעלות על חברות המייצרות רובי תקיפה וקנה אותן בזו אחר זו במחירי מציאה. תוך פחות משנה הפך לבעלים של רוב יצרני הרובים האוטומטיים והתחמושת בארצות הברית. השבוע, אחרי הטבח בקונטיקט, החליט שהגיע הזמן להפטר מהעסק הזה.
אולי היה כאן עניין של הכרה מוסרית בעוול שבייצור כלי נשק שכל מטרתם להרוג כמה שיותר אזרחים (ולכך מתווספת העובדה שאביו של פיינברג מתגורר בסמיכות לבית הספר בניוטאון שבו ארע הטבח), אבל בהחלט סביר שמדובר בהחלטה עסקית. כשהאווירה הציבורית היא כזו, עדיף להתרחק מעסקים בעייתים ועסקי הנשק, כמו עסקי הטבק, למשל, שהפכו להשקעה לא-נעימה. באמריקה, כמו באמריקה, בסופו של יום כוחות השוק הם שיכריעו. הפעם זה יכול להיות לטובה.