פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מי ששולח ילדים להתגרות בחיילים, שלא יתלונן

      השוטרת שירתה בנער במחסום פעלה באופן חוקי לפי הדין הבינלאומי. מותו הוא טרגדיה, אותה היו הפלסטינים יכולים למנוע, לו היו פועלים נגד חימוש ילדים - בנשק אמיתי או צעצוע

      "הכיבוש ממשיך לגבות קורבנות", "מהומות בחברון", "ילד פלסטיני בן 17 האוחז בנשק צעצוע נורה למוות על ידי חיילת צה"ל במחסום". זהו רק מדגם קטן של כותרות שנשפכו על גבי דפי העיתונות הבינלאומית היום.

      בעולם שמחפש בעיקר סיפורים מזעזעים וסנסציוניים, עובדות המקרה לא ממש מעניינות אף אחד. מדובר בעוד הזדמנות מפתה לחבוט בישראל, להשחיר את שמו של צה"ל, ולהצביע על זוועות ה"כיבוש". אין ספק שיש עיתונים ומהדורות חדשות שלא עומדים בפיתוי הזה.

      דעה אחרת: גם למפגינים שזורקים אבנים יש זכויות

      פלסטינים בפייסבוק קוראים להעמיד לדין החיילת שירתה בצעיר שניסה לבצע פיגוע בחברון, דצמבר 2012 (צילום מסך , פייסבוק)
      הפלסטינים כבר מכנים את השוטרת שירתה "רוצחת" (לקוח מפייסבוק)

      מקרה דומה התרחש בבית ספר בעיר בראונזוויל במדינת טקסס בארה"ב בחודש ינואר השנה, כשנער בכיתה ח' בשם ג'יימי גונזולז כיוון אקדח צעצוע אל סטודנט אחר במהלך קטטה איתו. שוטרים שהוזעקו למקום על ידי הנהלת בית הספר ירו בג'יימי שלוש פעמים והרגו אותו. בדיוק כמו שלוש היריות של השוטרת במחסום חברון אתמול. רק שבטקסס המקרה לא הצית מהומות אלימות של הקהילה ההיספנית נגד המשטרה המקומית.

      אף אחד לא הטיל ספק בכך שהמשטרה הטקסנית פעלה באופן חוקי, בשיקול דעת מקצועי וביעילות. כל הורה שמח לדעת שאם מישהו יכוון אקדח לעבר אחד מילדיו, יש מי שמסוגל להגן עליו ולנטרל את הסכנה לחלוטין, מבלי להסב נזק לבני אדם מסביב. הרי זה לא פשוט בכלל לפגוע במטרה אנושית, בצורה כה מדויקת, בלי לפגוע באנשים הצמודים אליה.

      האחריות להגן

      הדיון הציבורי בטקסס, לאחר המקרה לעיל, התרכז בנושא ענייני לחלוטין: הצורך לאסור על מכירת אקדחי-דמה לילדים, ובכלל נשקי צעצוע שנראים כה אמיתיים. אני מניח שמי שרכש את אקדח הצעצוע עבור ג'יימי גונזלז חשב שהוא נותן לו מתנה שתשעשע אותו, ולא התכוון להעמיד את חייו בסכנה. מדובר בדיון חשוב וראוי עבור כל חברה שמבקשת לקדם את בטיחות ילדיה.

      חבל שדיון כזה אינו עומד במרכז השיח הציבורי הפלסטיני היום. התעצבתי לראות את סרטון הווידאו שהתפרסם השבוע המראה ילדים בני 10 מתרגלים יריית טילי רקטות ליד הגדר בחבל עזה. היה גם קשה להתעלם בשבוע שעבר מהפעוט הקטן (בן ארבע לכל היותר), שהופיע על הבמה ליד איסמעל הנייה וחאלד משעל באירוע ההמוני בעזה; ילד לבוש מדים שאוחז בנשק-דמה, וקורא להשמדת מדינת ישראל.

      לכל מדינה ריבונית קיימת לא רק את הזכות, אלא האחריות להגן על אזרחיה מפני תקיפות אלימות, לרבות פיגועי טרור שמשפטנים רבים רואים היום כסוג של פשע נגד האנושות. "האחריות להגן" הינה עיקרון מבוסס היטב במשפט הבינלאומי. לכן, השוטרת שירתה בנער במחסום פעלה באופן חוקי לפי הדין הבינלאומי.

      אין כאן עילה לצאת להפגנות נגד ישראל. הרי מי שרואה את חברון כחלק מ"מדינת פלסטין", אשר השתדרגה למעמד חדש באו"ם לאחרונה, לא יכול לטעון שקיום מחסום במעבר לישראל הינו בלתי חוקי או בלתי לגיטימי. יש זכות לכל מדינה ריבונית לשמור על גבולותיה מפני חדירה של גורמים מסוכנים.

      המוות של הנער במחסום בחברון הוא טרגדיה גדולה; טרגדיה מיותרת שניתן היה למנוע. בתור אדם שזכויות אזרח קרובות ללבו, אני קורא לרשות הפלסטינית להציב את שלום הילד בראש סדר היום הציבורי שלה, להימנע מחימוש ילדים בכלי נשק (אמיתיים או צעצועיים), ולחדול משליחת ילדים להתגרות בחיילי צה"ל במחסומים.

      הכותב, עו"ד כלב מאיירס, הוא מייסד מכון ירושלים לצדק