"אין חייל ששירת בלבנון ולא מכיר את מרי"

שנים אחרי הנסיגה, רוב הלוחמים והמפקדים ששירתו בלבנון מעדיפים לשכוח את ימי הלחימה הקשים ואת האבידות בנפש. אך כמה מהם המשיכו לשמור על קשר חם עם האישה שנתנה להם תחושה של בית הרחק מהבית, מרי פיינר – שבמשך 19 שנה ניהלה את המזנון "הדודה מרי" על הגדר הטובה. היא חילקה כריכים ומשקאות לחיילים שעלו ללבנון ואף דאגה להעביר להם חבילות ששלחו להם בני משפחותיהם. לאחר שצה"ל נסוג במאי 2000 נאלצה מרי לסגור את המזנון. השבוע היא מתה ממחלת הסרטן, והיא בת 58.

אחד הלוחמים לשעבר, סמואל ברזילי, שנפשו נקשרה בנפשה של פיינר, החליט להקים לה אתר זיכרון ובו עמדה אלקטרונית שתספר את סיפור חייה. ברזילי שוקד על התוכנית בימים אלו, ורוצה למקם את האנדרטה במרחק של קילומטר מהמזנון המפורסם, שהיה למפעל חייה.

פיינר התגוררה עם בעלה אברהם במושבה הצפונית מטולה. לבני הזוג, שהיו נשואים במשך 38 שנים, שלושה ילדים ושני נכדים. לאחר הנסיגה במאי 2000, מספר אברהם פיינר, החל המזנון לדשדש ומרי ניסתה להחיות אותו, אך ללא הועיל: חיילים לא הורשו להגיע לאזור, וגם תיירים הורחקו על ידי צה"ל מנקודת התצפית שבה התמקמה מרי. "סגרנו את המזנון. מרי ישבה בבית וחשה בדידות גדולה. כאילו כל צמרת צה"ל שכחה אותה", משחזר פיינר בקול חנוק מדמעות. "המזנון נסגר, כל הציוד נגנב ואצל מרי התגלתה מחלת הסרטן".

המכות ניחתו על בני הזוג פיינר בזו אחר זו. באישון ליל, נפרץ המזנון וכל הציוד נגנב. עוד לפני שהספיקו להתאושש, גילתה מרי שהיא חולה בסרטן השד. "אני אנצח את המחלה", היא הבטיחה לאברהם, אך המחלה שבה בשנית ושלחה גרורות לעצמות ולריאות. "מרי כבר הבינה שזה הסוף, והרופא הסביר לי שנותר לה זמן קצר לחיות", אומר אברהם. לדברי פיינר, מלבד הטיפולים הכימותרפיים הקשים שעברה רעייתו, גם המחשבה על היעדר הכרה לפועלה הדירה שיניה מעיניה. "היה לה חלום שכל תייר שיגיע ל'גדר הטובה', יזכור ולא ישכח את הימים ההם, שבהם היא חירפה נפשה כדי להיות שם בשביל החיילים. היא קיוותה שצה"ל או משרד הביטחון יעניקו לה את הכבוד הראוי".

כמו כל מי שעבר בגבול, גם השר לשעבר יוסי פלד, שכיהן כאלוף פיקוד הצפון, מכיר היטב את מפעל חייה של מרי, וגם הוא סבור שהיא לא קיבלה את הכבוד שהגיע לה. "היה נכון להעניק למרי אות כבוד והערכה על כל פעילותה", הוא אומר. "היא הייתה בנקודת המעבר הגורלית בין שטח ישראל ללבנון. אין לוחם או מפקד שלא הכיר אותה. רק מי שהיה שם באותה תקופה מבין את החשיבות של המזנון שהפעילה".

גם המשנה לראש הממשלה, השר משה (בוגי) יעלון, שכיהן בתחילת שנות ה-90' כמפקד אוגדת שריון בפיקוד הצפון, זוכר היטב את טוב לבה של פיינר. "דודה מרי קיבלה כל חייל בחום ובלבביות, והעניקה תחושה שכל אחד הוא כמו הבן שלה. אין חייל או מפקד ששירת בלבנון ולא זוכר אותה. דודה מרי לא הייתה רק מזנון, היא הייתה מוסד. היא גם הפעילה כמו תחנת דואר, שאפשר היה להשאיר בה הודעות ומכתבים וכל דבר שרצית כדי להעביר למישהו שנכנס ויצא מלבנון".

בשבוע האחרון התקשרו לאברהם פיינר עשרות לוחמים לשעבר ובני משפחותיהם והשתתפו בצערו הכבד. "מרי הייתה האמא של כולנו", אומר יניב ג'יבלי. ששירת כלוחם בגולני. "היא הייתה הפסיכולוגית של כל החיילים. אצלה תמיד מצאנו אוזן קשבת ואוהבת". ג'יבלי אף תיעד בתמונה בשנת 95', את שלושת חבריו מחובקים יחד עם מרי ליד המזנון. "רגע לפני שסיימנו את שירותנו הצבאי רצינו שיהיה לנו זיכרון מאשה גדולה מהחיים".

סמואל ברזילי עלה ארצה ללא משפחתו. את אמו הוא איבד בגיל צעיר. הוא הכיר את פיינר כשהיה קצין בגדוד 51 של גולני ומאז דרכיהם לא נפרדו. "מהרגע הראשון ראיתי בה ממש אמא ביולוגית, שלא הייתה לי באותה תקופה קשה". ב-1998 נפצע ברזילאי באורח בינוני- קשה מפיצוץ של מטען צד בזמן פעילות מבצעית. "היא הייתה הראשונה שהרגישה שנפצעתי", נזכר ברזילאי בכאב. "כשפינו אותי החוצה מלבנון היא רצה לגבול כדי לראות אם אני בחיים. במהלך השיקום היא לא עזבה אותי לרגע".

לפני כמה חודשים שוחח ברזילאי עם פיינר והיא סיפרה לו שמצבה הבריאותי מידרדר. "היא ביקשה ממני להתחתן, כדי שהיא תוכל ללוות אותי לחופה", אומר ברזילאי. "כל הנשמות הטובות שאיבדנו בלבנון, מחכות לה שם למעלה. הם יקבלו אותה בהרבה אהבה. זה לא הגיוני שבגוף של אדם אחד היה לב כל כך גדול ורחב".

ברזילאי, שלא הצליח להיפרד ממרי פיינר, החליט יחד עם בעלה להנציח את זכרה באתר שיוקם בסמוך למקום בו פעל המזנון. "כשמרי תדע שיש אתר לזכרה היא תוכל לנוח בשקט ובשלווה", אומר אברהם פיינר. "מדובר ביוזמה פרטית ומבורכת של סמואל. אני מקווה שבציון החודש לזכרה נוכל כבר לחנוך את המקום".

לפנייה לכתב קובי דוד: davidkobi@walla.com

לקריאה נוספת:
מתה מסרטן "האמא של החיילים" שחזרו מלבנון