הליכוד צעד אמש עוד צעד גדול ימינה. דיוקנו של ראש הממשלה מנחם בגין השקיף על חברי המרכז שהתנקזו לאולם הגדול בגני התערוכה שבתל אביב - אותם חברי מרכז ששלחו את בני בגין הביתה - ועתה ברור כי פניהם של האב ובנו אינם פניו של הליכוד עוד. פניה של מפלגת השלטון מורכבים עתה מפסיפס פניהם של דני דנון, יריב לוין, ציפי חוטובלי, מירי רגב ומשה פייגלין. עם השנים הליכוד הופך מלאומי ללאומני, מממלכתי למלוכני, ונדמה שאמש התהליך הגיע לשיאו.
בני בגין שימש במשך שנים כמצפן אידיאולוגי עבור התנועה, וסימל צניעות וניקיון כפיים; מיקי איתן, חבר כנסת זה יותר מ-28 שנה, תרם לתנועתו יושר, יושרה וניסיון פרלמנטרי; דן מרידור גילם תבונה מדינית, שיקול דעת ומתינות. שלושתם יחד מהווים סמל לליכוד ליברלי, שערכי המוסר היהודי ושלטון החוק הם נר לרגליו. שלושתם לא יהיו בכנסת הבאה. רק רובי ריבלין נשאר כמעין תזכורת להוד ולהדר הבית"רי שאפיינו בעבר את התנועה. בנאומו פנה אמש ראש הממשלה ישירות לבגין ומרידור, מעל ראשיהם של חברי המרכז, הבטיח לשני חבריו הוותיקים כי ישמור את תורת ז'בוטינסקי, והביע את רצונו לראותם גם בממשלתו הבאה. בכך הביע נתניהו למעשה את מורת רוחו מתוצאות הפריימריז, והבהיר לחברי המרכז כי יילחם על צלמו ודמותו של הליכוד.
כאב ראש לבנט
במשך שנים חתר בנימין נתניהו להציג את הליכוד כתנועה שרגליה נטועות עמוק במרכז הישראלי, ועשה הכול כדי לבלום את כניסתו של פייגלין למקום גבוה ברשימת התנועה. והנה, תוך פחות מחודשיים הפכה מפלגתו לכזו שרק איתמר בן גביר ומיכאל בן ארי נמצאים ימינה ממנה. תהליכים אלה מציבים את נתניהו בפני שתי בעיות. בטווח הקצר, עליו לשווק את מפלגתו כמפלגה שמשקפת בערכיה את מרכז המפה הפוליטית, וזאת למרות שחזון ארץ ישראל השלמה הוא כבר מזמן בר-מינן, ומפלגת השלטון נתפסת ככזאת שאחראית ליוקר המחיה ופוגעת במעמד הביניים; בטווח הארוך, האופוזיציה מבית התחזקה, מרכז הליכוד הבהיר לראש הממשלה מי האנשים שהוא חפץ ביקרם - דנון ופייגלין הם הבולטים במתנגדיו - ואחרי היטמעות רשימתו של ליברמן בליכוד, שליטתו במפלגה תהפוך למורכבת יותר.
אולם לא בטוח שתוצאות הפריימריז האלה יפגעו בליכוד מבחינה אלקטורלית. רשימה ימנית שכזאת היא כאב ראש לנפתלי בנט והבית היהודי, וכן למפלגתו החדשה של אריה אלדד. אם הם חשבו לפתות מצביעים שקרובים לקצה הימני של הסקאלה ופחות למרכזה, הרי שעתה משימתם קשה יותר. בנוסף, מבצע "עמוד ענן" הותיר חלקים בציבור מאוכזבים מכך ש"לא נתנו לצה"ל לנצח", ומעטים סבורים כי הדרך להשליט שקט ארוך טווח בדרום היא דרך הסכם מדיני עם חמאס, כך שליכוד לוחמני שכזה מהווה בית טבעי למאות אלפי מצביעים.
המרכז הפוליטי, המורכב עתה מיאיר לפיד הדועך וציפי לבני שחוזרת לקלחת, יכול למשוך אליו כאלה שאינם מחסידי מרב מיכאלי או תומכי זאב אלקין, ולהוות לשון מאזניים. אך בניגוד לבחירות הקודמות, הקרב הגדול אינו בין הליכוד לקדימה, כלומר בין הימין למרכז, אלא בין הליכוד לעבודה. לא משנה עד כמה רטוריקת הבחירות של שלי יחימוביץ' חותרת למרכז, די להביט ברשימת המועמדים במפלגת העבודה וברשימה הנבחרת בליכוד, כדי להבחין בהבדל מובהק בין גוש הימין לגוש השמאל מבחינה חברתית ומדינית. אחרי שנים של טשטוש אידיאולוגי, בפני הבוחר הישראלי יעמדו שתי אלטרנטיבות ברורות. הליכוד זז ימינה, עכשיו נותר לראות אם גם העם.