התיישבתי הבוקר, במרפסת אל מול החורשה, מבלי לדעת מה אני אמורה לעשות. זאת המלחמה הראשונה בה אני משתתפת - כאמא לחייל קרבי.
על מרקע הטלוויזיה, הפוליטיקאים חוזרים על אותן המילים השחוקות: "אחדות", "אין ברירה", "הרתעה". מנסים למכור לי אופטימיות מזויפת במין בטחון חגיגי שכזה. כאילו יש במלחמה עוד משהו חוץ ממלנכוליה חסרת אשליות. ואני רק רוצה שראש ממשלת מצרים יישאר לגור בעזה, כדי שכולם כבר יפסיקו לירות.
משהו בי קורס. נדמה שעוד רגע הכול הופך לעיי חורבות בתוך הבלגן הזה שמביאה איתה המלחמה. בתוך שאון האימה המתונה, יש ימים כמו אלה בהם החלומות מתים לך מהר, ויש ימים כאלה בהם אני מייחלת לנסים. אלא שבארץ שלי כל הימים הם "רולטה ישראלית". למי יתקשרו מקצין העיר?
אני תוהה אם לא צריך לפעמים את האומץ כדי להפסיד למה שנכון, ואילו ידעתי מה צפוי לבן שלי לכשיתגייס לצבא הייתי עושה יותר מסתם לבזבז את החיים, בהבנה שגויה שכל החיים עוד לפני ויש לי עוד זמן להיאבק עליהם. על החיים בישראל שלי, השסועה והשרוטה.
מצטערת. אני - אמא לחייל קרבי - לא מסוגלת לראות מה לכל הרוחות התועלת שבמלחמה. חברים שולחים הודעות טקסט כל היום, להתעניין אם שמעתי משהו מהבן. שולחים בשקידה, כדי לשמור זה על שפיותו של זה, ועל שפיותי שלי, בתוך הגיהנום היפיפה של "האחדות" על פי צו השעה.
זוהי עוד מלחמה בה אני בורג חיוני במכונת ייצור המלחמות העולמית. אני מודה לכולכם בוראי המלחמות, מודה מקרב לב, על התשואות והכבוד שחולקים לי כאמא לחייל קרבי, ומתנצלת בפניכם ששכחתי שארגיש טיפשה שלא הצלחתי למנוע אותה. מצטערת שריח המוות חונק לי את הנשמה.
ואני, שלא יודעת מה אני אמורה לעשות, בבוקר הזה של המלחמה - יש בי מין תקווה כזאת. תקווה שמשהו יצליח לחדור מבעד לעננים האפלים של ההיגיון של מחוללי המלחמה משני הצדדים, ישר אל לב ליבו של העניין. תקווה שהם יבחרו בקדושת החיים ויבחרו במילים ויפסיקו את התותחים וייסבו לשולחן הדיונים. בבקשה.