חיסולו של אחמד ג'עברי, הרמטכ"ל בפועל של צבא החמאס, הוא הישג מודיעיני מרשים במיוחד של השב"כ, האחראי לכיסוי של עזה, בסיוע של יחידה 8200 של אמ"ן. החיסול היה תוצאה של עבודת איסוף של מידע מסוכנים ובאמצעים טכנולוגיים. ההכנות ארכו זמן רב - לא פעולה של "זבנג וגמרנו" שהתקבלה מהיום להיום. אפשר שגם ביטחונו העצמי של ג'עברי, שסבר אולי כי משטר האחים המוסלמים במצרים העניק לו חסינות, שהפגין שאננות וזלזול בשמירה על חייו, ונע במכוניתו ברחובות עזה, תרם גם הוא להצלחת המבצע.
ההתנקשות, לצד הניסיונות להתנקש במפקדים בכירים נוספים בצבא החמאס, הכתה את הנהגת התנועה בהלם. ההנהגה המדינית ירדה לבונקרים, כדי להסתתר מפני האפשרות שישראל תנסה לחסל גם אותם. ג'עברי היה מפקד מוכשר שבנה בשנים האחרונות את מעמדו ואת סמכותו. סילוקו מהזירה יגרום לקשיים בתפקוד צבא החמאס, לפחות בטווח הזמן הקצר. מבחינה מבצעית, מדובר בפעולה מוצלחת.
נתניהו: החיסול בעזה - מסר ברור לראשי החמאס
בתגובה לחיסול: מטחי רקטות לאשדוד ובאר שבע
אך אסור גם להתבשם יתר על המידה מעצם החיסול. כבר היו חיסולים דומים בעבר. מוחמד דף, מפקד גדודי עז א-דין אל קאסם (שרשמית עדיין נושא בתואר המפקד, וג'עברי נחשב לסגנו) נפצע קשה בהתנקשות לפני שנים רבות. "המהנדס", יחיא עיאש, חוסל ב-1996. גם אחרים חוסלו - עבד אל-עזיז א-רנתיסי, וכמובן מייסד התנועה ומנהיגה, השייח אחמד יאסין. כל חיסול כזה תואר בזמנו בידי ישראל כמהלומה אנושה לתפקודה של התנועה, אך בחלוף שבועות או חודשים התנועה התאוששה, מילאה את שדרות ההנהגה והפיקוד הצבאי, וחזרה לפעול במלוא יכולתה.
חמאס היא תנועה מושרשת בעם הפלסטיני, ובוודאי ברצועת עזה, שיש לה הנהגה מסודרת, כולל מועצה (ה"שורא", שג'עברי היה חבר בה). לכן, גם פגיעה באחד מראשיה, כואבת ככל שתהיה, לא תשנה באופן מוחלט את משוואת הכוח והעוינות הקיימת בין ישראל לתנועה. מצד שני, כנראה שלישראל לא היה מרחב תמרון לפעול אלא בדרך שהיא פעלה. כל הניסיונות להפסיק את ירי הרקטות והפגזים מעזה - בין אם בוצעו על ידי חמאס או בידיעתו, או אף בניגוד לרצונו ובידי ארגונים סוררים - לא עשו רושם על הצד השני.
ב-2006 זה עבד
השאלה החשובה והמעניינת במיוחד היא עד כמה היה לישראל מודיעין מדויק על המחסנים שבהם אוחסנו הטילים לטווח ארוך ("ארוך" במונחים של הרצועה), כלומר טילי הפאג'ר, שיכולים להגיע עד למרחק של 75 ק"מ ולפגוע בעיבורי גוש דן. חיל האוויר הפציץ כ-20 יעדים כאלה. אם המידע היה עדכני והפגיעות מדויקות, הרי אפשר שחמאס והג'יאהד האיסלמי נוטרלו לפרק זמן מסוים מיכולתם להפעיל את הנשק שעד כה לא עשו בו שימוש. אם אכן הייתה פגיעה משמעותית במלאי הטילים האלה, המבצע יכול להזכיר את מהלומת הפתיחה של מלחמת לבנון השנייה ב-2006, כשמודיעין טוב וביצוע מדויק של חיל האוויר מנעו מחיזבאללה לשגר את רקטות ה"זילזאל" מעבר לחיפה. אם המלאים לא נפגעו, משמעות הדבר שחמאס ישמר את יכולת הטילים ארוכת-הטווח שלו, ויוכל להשתמש בה כשיחליט. אם לא בסיבוב הנוכחי, הרי שבסיבוב הבא.
אין ספק שחמאס ושאר הארגונים ברצועה לא יעברו בשקט על הפעולה הרחבה של צה"ל. מבחינתם, מדובר בעליית מדרגה, והם ינסו להגיב בעוצמה כדי לגבות מחיר כואב מישראל. הסכנה הגדולה היא של הסלמה במצב: חמאס יגיב, וישראל תאלץ להגיב בעוצמה מתגברת. התוצאה יכולה להיות גלישה למבצע קרקעי שלישראל אין בו עניין. טבעם של מבצעים כאלה הם שהקברניטים המדיניים שמאשרים אותם יודעים איך הם מתחילים, אך הם מתקשים לחזות את סיומם.
בסיפור הזה יש עוד כמה נעלמים, שנוגעים לזירה הבינלאומית שאינה נוחה כיום לישראל כפי שהייתה בתקופת מבצע עופרת יצוקה לפני ארבע שנים. ישראל יותר מבודדת כיום משהייתה בשעתו. בראש ובראשונה יש לשאול כיצד תגיב מצרים. האם תסתפק קהיר בגינוי קולני או שתנקוט צעדים בשטח מעבר להשבת השגריר מתל אביב?
ראש הממשלה והקבינט שקיבלו את ההחלטה על הפעולה הימרו הימור לא פשוט. הם מקווים שיוכלו לכפות על חמאס בכוח צבאי - לחזור להבנות ולהסכמים שנחתמו לפני ארבע שנים, ובכך לשקם את ההרתעה הישראלית, ולגרום לכך שרצועת עזה והדרום הישראלי ישקטו לפרק זמן סביר.
אך אם תקוותם תתבדה, יש סכנה שהמצב יצא מכלל שליטה. ואז, יוכל ראש הממשלה, שנמצא כחודשיים לפני הבחירות, לזכור שב-1996 הוא - נתניהו - זכה בבחירות, או ליתר דיוק, יריבו - שמעון פרס - הפסיד בהן, לאחר שאישר לשב"כ לחסל את "המהנדס". בעקבות החיסול, פתח חמאס בגל פיגועי ההתאבדות, שהובילו למפלתו של פרס.