ביום שאחרי הבחירות, עצר הנשיא ברק אובמה במטה הקמפיין בשיקגו, והודה בנאום נרגש לצוות שעשה איתו את הדרך בשנה האחרונה. מיט רומני ויתר על ביקור מתוקשר במשרדים המתרוקנים. לאף אחד בבוסטון לא היה מצב רוח לסיכומים או לשיחות עידוד. המפסידים לא נשארים בסביבה אף פעם. באין משרות לחלק לבכירי הקמפיין, הם מתפזרים ראשונים, ויצוצו שוב, אולי עם מועמד אחר, בסיבוב הבא.
מה הוא יעשה כעת? אחרי שש שנות קמפיין, תחילה לפני הבחירות של 2008, כשניסה לזכות במינוי המפלגה, ואחר כך בניסיונו להתמודד מול ברק אובמה ב-2012, כעת, הקריירה הפוליטית של מיט רומני באמת הגיעה לסיומה. בניגוד לישראל, כאן המועמד אינו ראש המפלגה אחרי הבחירות. איש לא יבוא אליו ויבקש ממנו לרוץ שוב אחרי שיתפנה לעשות לביתו. התחנה הבאה עבור מועמדים שלא צלחו היא שילוב של הרצאות, קצת ייעוץ ואולי גם משרה של מומחה פוליטי בפוקס ניוז, כפי ששרה פיילין האחת והיחידה עשתה. אך רומני אינו מחפש עבודה. עם הון של 250 מיליון דולרים ובגיל 65, הוא יכול לפרוש לביתו, או למעשה לדלג בין ארבעת בתיו, ולבלות עם משפחתו, בניו ונכדיו. מקובל גם לכתוב ספר מתישהו בשנה שאחרי הפרישה.
מערכת הבחירות בארה"ב - סיקור מלא בוואלה! חדשות
שותפו למרוץ, פול ראיין, במצב קצת יותר מסובך. הבחירה בו לתפקיד סגן הנשיא שדרגה באופן דרמטי את מעמדו הפוליטי. מחבר קונגרס צעיר ומבטיח, ראיין הפך לדמות לאומית, לסלבריטי פוליטי. עכשיו הוא חוזר לבית הנבחרים ולראשות ועדת התקציב הנחשבת, אבל ספק אם נשמע עליו בעוד ארבע שנים בהקשר של מרוץ לבית הלבן. ראיין מילא תפקידו היטב כמועמד לסגן נשיא, אך לא הבריק באופן שיגרום למישהו להתלהב מהרעיון שלו כמועמד לנשיאות בפעם הבאה.
להרגיע את התורמים
כך או כך, תעסוקתם של רומני וראיין, שלא תשפיע על שיעור האבטלה במשק האמריקני, אינה הנושא המטריד את הרפובליקנים בימים אלה. מקובל לדבר על חשבון נפש אחרי הבחירות, אבל במקרה של מיט רומני מדובר ראשית בחשבונות הכספיים. יותר ממיליארד דולר הצליח רומני לגייס מתורמים כדי לזכות במירוץ לבית הלבן, והתורמים, כולם אנשי עסקים שיודעים דבר או שניים על השקעה ותמורה, החלו כבר לשאול שאלות. קרל רוב, שניהל את הסופר-פאק הגדול ביותר מהצד של רומני, מנסה בימים האחרונים להרגיע את התורמים ולהסביר את ההפסד, אבל אם מיט רומני בתקופת צעירותו בחברת ביין קפיטל היה מפסיד למשקיעים מיליארד דולר בשנה אחת, ספק אם זה היה עובר כל כך בשקט.
את ההסברים שמספקים רומני וראשי המפלגה לתבוסה אפשר לסכם במשפט אחד: אנחנו ניהלנו קמפיין מצוין, אבל המנוולים שינו את הכללים. כי עקרון היסוד של הקמפיין, כפי שניתן היה להבחין בפניו הזועמות של קרל רוב בליל הבחירות ובהתעקשותו בשידור ש"הוא מכיר את הבוחרים באוהיו", היה שבסופו של דבר הגבר הלבן ינצח. הרפובליקנים האמינו שקבוצת הבסיס שלהם, גברים לבנים נוצרים מן המעמד הבינוני ומעלה יכריעו את הבחירות, כמו תמיד.
הפעם, זו הייתה אמריקה אחרת. ההיספנים, שכבר מהווים 11% מהבוחרים ושלא שכחו לרומני את התנגדותו לכל רפורמה בהגירה, אפילו לילדים שגדלו באמריקה; הנשים, שיצאו בהמוניהן לקלפי במחאה לא על רומני אלא על מפלגתו שנותנת מקלט לקיצונים, המוכנים לקחת מאישה כל זכות על גופה, בריאותה ועתידה; והאפריקנים-אמריקנים שלא שכחו להודות בקלפי לנשיא שהביא גאווה לכל בית. הרפובליקנים לא באמת חשבו שקבוצות אוכלוסייה אלו יתמכו ברומני באופן גורף, אבל הם ציפו שהאכזבה מהמצב הכלכלי והדיכאון הכללי ששורר באמריקה יהפכו תומכי בסיס אלה באובמה לנרפים וחסרי התלהבות, כאלה שלא טורחים לצאת ולהצביע.
עמדות "מתפתחות"
מה שהרפובליקנים פיספסו היה שהטינה לרומני ולעמדות מפלגתו כלפי אמריקנים שאינם גברים לבנים, הצליחה להמריץ את מתנגדיהם למרות העדר ההתלהבות מהישגי אובמה. במידה רבה, הכישלון הזה הוא מובנה. במפלגה הרפובליקנית, שבה אנשי "מסיבת התה" קובעים את הטון והשמרנים הקיצונים עולים כפורחים, החיים עבור מועמד מן המרכז כמו רומני הם קשים. הוא היה חייב לשבור ימינה כדי לזכות בפריימריז, והיה מחויב לתת גיבוי כל פיסת טירוף במפלגה, בכלל זה פרסום תשדירי תמיכה במועמד לסנאט שחושב שהיריון כתוצאה מאונס הוא רצון האל. הכל כדי לא להרגיז את הבסיס השמרני. אבל אחר כך, בקרב האמיתי על הקולות בבחירות, הקיצוניות הזו הופכת למעמסה.
עידן רומני הסתיים, אבל הרפובליקנים מחפשים דרך קדימה, וכבר עתה ניכרת פנייה מחודשת לבוחרים ההיספנים. בכירים במפלגה ומחוצה לה מתבטאים לפתע בחיוב על רפורמה בהגירה. אפילו הפרשן השמרני שון האניטי הודיע שעמדותיו בנושא "התפתחו" באחרונה. אחרים קראו לפתוח את המפלגה לקהלים חדשים, לגוון את הצבע של המפלגה. הפרשנית השמרנית ג'ניפר רובין אפילו קראה להניח את דגל ההתנגדות לנישואים חד-מיניים. ג'ון ביינר, יושב ראש בית הנבחרים, קרא לראות ברפורמת הבריאות של אובמה עובדה מוגמרת, אחרי שנלחם בה בחורמה.המטוטלת הרפובליקנית מתחילה לנטות מחדש לכיוון המרכז. אחרי כמה שנים של גלישה לעבר הקצה השמרני, ששיאה בתנועת מסיבת התה ובהצלחתה בבחירות הביניים של 2010, עכשיו הגיע הזמן לתקן לכיוון האמצע, לבנות מחדש מפלגה רפובליקנית, כזו שתראה קצת פחות כמבצרו של הגבר הלבן.