נתניהו עשוי לנצח גם אם הימין יפסיד

בעקבות הבחירות לכנסת ב-2009 הוכיח בנימין נתניהו אמיתות הידועות לאנשי מדע המדינה זה שנים רבות. זכורים הוויכוחים בדבר זהות המנצח בבחירות ההן. קדימה בהנהגת ציפי לבני הצליחה, בניגוד לרוב הסקרים המוקדמים, להשיג מנדט אחד יותר מהליכוד בהנהגת נתניהו. אך הגוש שכלל את קדימה והמפלגות שלשמאלו זכה בחמישים וחמישה מושבים בלבד, לעומת שבעים בהם זכה בבחירות 2006. שישים וחמישה הקולות של גוש הימין בבחירות 2009 העניקו לליכוד שליטה במרכז. שליטה זו היא הקובעת את זכות המנצח בבחירות.

קרה בעבר שמפלגות בגוש הימין דילגו מעל הליכוד וקודמיו ושיתפו פעולה בהרכבת הממשלה עם מפא"י, מפלגת העבודה וקדימה. אך תופעות מסוג זה התרחשו רק כשלגוש הימין על כל מרכיביו לא היה רוב. יוצא מכלל זה "התרגיל המסריח" של 1990. הוא הניב אמנם את הצבעת אי האמון המוצלחת היחידה בתולדות מדינת ישראל, אך כידוע שמעון פרס כשל אז בניסיונו להרכיב ממשלה חלופית, ויצחק שמיר הנבגד הצליח להרכיב ממשלה חדשה.

נתניהו פזל לקולות המרכז בקמפיין הבחירות של 2009, והוא הגשים את הצהרותיו "המרכזיות" לאחר הבחירות. נתניהו סירב לצרף לממשלתו את האיחוד הלאומי, אף שהושג עמו הסכם. לאחר שנכזבה תקוותו לכלול את קדימה בממשלה, הצליח לגייס את מפלגת העבודה תמורת נתח שרים נאה. הנדיבות כלפי השותפות הקואליציוניות פוצתה מבחינת הליכוד עם הקמת הממשלה עתירת השרים, בה שמר הליכוד על רוב, אף שעמדו לרשותו רק עשרים ושבעה חברי כנסת. לאחר שחל השבר בעבודה צירף נתניהו לממשלתו את סיעת עצמאות בת חמשת המושבים לממשלתו. עצמאות זכתה בתמורה של ארבעה שרים. הישג חסר תקדים בקנה מידה עולמי לסיעה כה קטנה. שלושה חודשים לאחר הבחירות נשא נתניהו את נאום בר-אילן, שתוכנו מהפכני בהשוואה לראשי ממשלה אחרים של הליכוד. ההקפאה בת עשרת החודשים עקפה משמאל גם את כל ראשי הממשלה של העבודה וקדימה.

המהלך הדרמטי ביותר בבחירות הנוכחיות עד כה היה ההסכם בין הליכוד לישראל ביתנו. ייתכן שההסכם נבע מחשש לשיתוף פעולה בין אביגדור ליברמן לבין מפלגות המרכז לאחר הבחירות. נוכח ניסיון העבר ספק אם דילוג זה היה אפשרי אם גוש הימין היה שומר על רוב בכנסת. ליברמן הצטרף אמנם לממשלתו של אהוד אולמרט לאחר בחירות 2006, בהותירו את תריסר חברי הכנסת של הליכוד באופוזיציה. אך לאחר הבחירות הללו לא הייתה כל אפשרות להרכיב ממשלת ימין, וקדימה זכתה בשליטה בטוחה בעמדת הציר של מרכז המפה.

הסכם "הליכוד ביתנו" בעייתי לליכוד מבחינה אלקטורלית, אך הוא נוח למדי לישראל ביתנו. האחרונה זכתה לחלוקת רשימת המועמדים המשותפת על פי יחס המנדטים בבחירות 2009. הסקרים שבטרם ההסכם הצביעו על כוח יחסי מצומצם במקצת של ישראל ביתנו בהשוואה לליכוד.

הליכוד עתיד להיאבק בשלוש חזיתות אלקטורליות עיקריות. חזית אחת היא על נטיית לבם של מסורתיים, יוצאי עדות המזרח הצפים בין הליכוד לבין ש"ס; חזית שנייה היא על מהססים בין מפלגות הימין הלאומי לבין הליכוד. רוב המהססים הללו הם דתיים לאומיים. החזית החשובה ביותר היא על מצביעי המרכז. בחזית זו נמצאים רוב הקולות בכלל ורוב הקולות הצפים בפרט. יתר על כן, כיבוש המרכז הוא הקובע בהגיע עת הרכבת הממשלה. דומה, כי ההסכם בין הליכוד לבין ישראל ביתנו מרתיע מהססים בכל שלוש הזירות.

גוש הימין שמר על רוב בכל הסקרים שנערכו מאז בחירות 2009. אך רוב זה היה לעתים קטן ביותר. אם יאבד הגוש את הרוב בכנסת, עדיין רב הסיכוי לכך שנתניהו ירכיב את הממשלה. המרכז מפוצל ומפורק. הליכוד יוכל לתמרן בין אותם גורמים במרכז שיצליחו לעבור את אחוז החסימה.

העבודה בהנהגת שלי יחימוביץ' נהנית מהאכזבה מקדימה. קרוב לוודאי שהעבודה תזכה למעמד הבכורה בגוש המרכז-שמאל. יחימוביץ' מרבה בהצהרות "מרכזיות" המסייעות לה במאבק מול המרכז. הנתונים מעידים גם על נזילה קלה של קולות ימין. אך משימת הרכבת ממשלת שמאל קשה ביותר. זאת בשל הקושי לשתף בה את חד"ש והמפלגות הערביות. "תמיכה מבחוץ" של הסיעות הערביות סייעה לרבין בממשלתו השנייה לאחר שאיבד את הרוב בכנסת. אך הנסיבות הנוכחיות קשות מבחינת השמאל עשרת מונים.

זוהי תמונת המצב הנוכחית. אך כדאי לזכור כי כמעט בכל מערכות הבחירות מאז שנות השבעים היינו עדים לדרמות מרתקות ולמהפכים בכוחם של גושים ומפלגות.

הכותב, אברהם דיסקין, הוא פרופסור למדע המדינה במרכז הבינתחומי הרצליה ובאוניברסיטה העברית בירושלים